הראייה האנושית מתעדפת חיוכים

האם אנחנו באמת יכולים לראות ולהבין פרצופים שאינם במרכז שדה הראייה שלנו? במעבדה של ד"ר שרון גילאי-דותן בבית הספר לאופטומטריה ומדעי הראייה באוניברסיטת בר-אילן נחקרות סוגיות הקשורות לאופן שבו אנו תופסות ותופסים מידע ראייתי לא רק במרכז שדה הראייה, אלא גם בהיקפו.

במחקר בהשתתפות 37 גברים ונשים, נבחנה היכולת לזהות את הנעימות של הבעות פנים כשהן ממוקמות במרכז שדה הראייה וכשהן מתרחקות ממנו. ההבנה האם אנשים סביבנו נמצאים במצב רוח טוב (נעימות חיובית), רע (נעימות שלילית) או ניטרלי יכולה להיות קריטית להתנהגות ולתקשורת הבין-אישית. לכן, הדיוק בזיהוי נעימות הבעות פנים במיקומים שונים בשדה הראייה הוא יכולת חשובה המשפיעה על ההתנהגות החברתית שלנו. לצורך המחקר, צפו המשתתפים בפנים עם הבעות שונות שהוקרנו אל מול מרכז שדה הראייה שלהם וכן בזוויות ובמרחקים שונים ממנו, והתבקשו לקבוע מהי הנעימות של הרגש המובע. החוקרות מצאו שקל לנו הרבה יותר לזהות נכון הבעות פנים חיוביות כמו חיוך או שמחה מאשר לזהות הבעות שליליות כמו פחד, כשהן מופיעות בהיקף שדה הראייה. במילים אחרות: היכולת לזהות שהרגש שמוקרן מפרצוף הוא חיובי עמידה יותר להתרחקות הפנים של אנשים סביבנו ממרכז שדה הראייה בהשוואה ליכולת לזהות רגשות שליליים.

נוסף על כך נמצא, שהיכולת לזהות נכון שההבעות הן חיוביות במקום מסוים בהיקף שדה הראייה מנבאת את היכולת לזהות נכון שההבעות הן חיוביות במיקום אחר בהיקף שדה הראייה, אך אינה מנבאת את היכולת לזהות שהרגשות שליליים. המחקר, שאותו הובילה הדוקטורנטית וסיליסה אקסלביץ, מחזק ממצאים דומים שפרסמו החוקרות במעבדת גילאי-דותן ומצטרפים, לדוגמה, למחקריה של הדוקטורנטית אולגה קרייצמן.

הקלות בזיהוי הבעות חיוביות בהשוואה לזיהוי הבעות שליליות אינה מובנת מאליה, מאחר שניתן לטעון שדווקא זיהוי רגשות שליליים, העשויים להיות מאיימים, חיוני יותר להישרדות. אכן, נכון להיום, אין הסבר חד-משמעי ליתרון בזיהוי הבעות חיוביות, אך יש כמה כיוונים אפשריים: קיימת תיאוריה המצביעה על חשיפה מרובה לחיוכים בילדות, שייתכן שתומכת בחיזוק ההתפתחות הזו; וישנם גם ממצאים שלפיהם בני אדם נחשפים להבעות חיוביות יותר מאשר להבעות אחרות, גם מעבר לתקופת הילדות. תיאוריות אלה מסבירות שאנו למעשה מאומנים יותר בזיהוי הבעות פנים חיוביות. קיימות גם טענות שרגשות עם נעימות חיובית אחידים יותר מאשר רגשות שליליים (כפחד, גועל, כעס וכו'), שהשונות ביניהם גבוהה יחסית, ולכן קל יותר לזהות את הרגשות החיוביים. יש גם הטוענים שהשיניים החשופות בחיוך הן אינדיקציה ולכן במחקר בהובלת אקסלביץ, הן בהבעות החיוביות והן בשליליות, הפה היה פתוח כך שראו את השיניים. ויתכן, מציינת ד"ר גילאי-דותן, שיצירת חברה מחוברת ותומכת (כלומר כזאת שבה מובעים בעיקר רגשות חיוביים) אפקטיבית יותר מבחינה אבולוציונית להישרדות בהשוואה לחברה שבה מושם דגש על זיהוי טוב של רגשות שליליים בעת סכנה.

כאמור, גם במחקרה של קרייצמן נחקרת היכולת האנושית לתפוס שינויים בהיקף שדה הראייה. נמצא, שבעוד שהראייה שלנו מידרדרת עם ההתרחקות ממרכז שדה הראייה, קצב ההידרדרות

שונה ליכולות ראייה שונות, כך שלמשל תפיסת מקומות מושפעת הרבה פחות מהמרחק ממרכז שדה הראייה מאשר תפיסת פרצופים, ושתיהן מידרדרות באופן שאינו מוסבר על ידי הירידה בחדות הראייה.

רוב הידע הקיים היום על הראייה האנושית נוגע למרכז שדה הראייה. מחקריהן של אקסלביץ וקרייצמן מראים שיש הרבה מה לגלות בהסתכלות על מערכת הראייה מעבר למרכז שדה הראייה. יתכן שהמידע מהיקף שדה הראייה מעובד ומשליך על ההתנהגות והתפקוד שלנו בדרכים רבות שעדיין אינן ידועות, בכלל זה היבטים שאינם מודעים. המידע בהיקף שדה הראייה חיוני לתפקודים רבים כגון תנועה במרחב, זיהוי דמויות ודברים שזזים סביבנו כדי שנדע איך להגיב אליהם. תובנות אלה יוכלו להוביל לשיפור, תיקון ושחזור ראייה וכמו כן לתרום לפרקטיקות טיפול, שיקום, ואימון, בין אם ראייתי ובין אם תנועתי או התנהגותי.

לתוכניות הלימוד בבית הספר לאופטומטריה