הפנתרים השחורים

בבוקר ה-14 במרץ 1972, התעוררו תושבים בכמה מבתי שכונת רחביה המבוססת בירושלים וגילו להפתעתם שבקבוקי החלב שלהם אינם. במקומם נמצאו כרוזים שבהם נכתב כך: "אל תושבי רחביה, היום ביקרנו בשכונתכם וקיבלנו את תרומתכם עבור ילדי השכונות. מודים לכם על שהחלטתם היום לתת את החלב לילדים רעבים, במקום לכלבים ולחתולים שבביתכם". הבקבוקים חולקו בשכונת מצוקה ולידם הונח כרוז בו נכתב "באנו הבוקר להוציא לפועל את תוכניתנו – מבצע חלב לילדי שכונות העוני – אגף המבצעים, הפנתרים השחורים". 
 
את "הפנתרים השחורים" הקימה קבוצת צעירים, דור שני לעולי מרוקו, משכונת מוסררה שבירושלים. הם גדלו במשפחות קשות יום, מרביתם נשרו מבית הספר היסודי ובילו תקופות שונות במוסדות לעבריינים צעירים. הם חשו עוינות חריפה כלפי הממסד והחברה הרחבה. בעזרת מדריכי הרחוב של עיריית ירושלים וסטודנטים מהארץ ומחו"ל חברי תנועות שמאל, הם יצרו קשר עם התקשורת והחלו להתארגן למחאה. 
 
להתפרצות באותם שנים היו מספר סיבות. באותה תקופה ניתנו הטבות מיוחדות לעולים חדשים מברה"מ, בעוד שהעולים הוותיקים מצפון אפריקה היו שרויים במצוקה עמוקה. הרחקת הגבול מהשכונה בעקבות מלחמת ששת הימים והרגיעה הביטחונית בקיץ 1970 אפשרו את הפניית תשומת הלב לעניינים פנימיים. 
 
בראשית 1971 הדיווחים על ההתארגנות החלו לתפוס כותרות. ההפגנה הראשונה של הפנתרים השחורים נערכה ללא רישיון, מול בניין עיריית ירושלים, וזכתה לפרסום רב. ראש הממשלה גולדה מאיר נפגשה איתם (פגישה שהסתיימה במפח נפש לשני הצדדים וממנה נולד הביטוי "הם לא נחמדים"). הפגנות הפנתרים המשיכו להתקיים, אולם לאחר תקופה שבה לא הצליחו להישאר בכותרות, הם הוציאו לפועל את מבצע החלב המוזכר. הוא תואר כפעילות בסגנון רובין הוד - "לקחת מהעשירים ולחלק לעניים". 
 
הפנתרים המשיכו לנסות להשפיע על צמצום הפערים. הם הצליחו בבחירות להסתדרות, אך מלחמת יום כיפור שפרצה ממש לפני הבחירות לכנסת הסיתה את תשומת הלב מהשאלות החברתיות, והפנתרים לא עברו את אחוז החסימה. עם זאת, האתגר שהם הציבו בפני החברה הישראלית, ההתמקדות בשאלת הפער החברתי, הביאו את ראש הממשלה להקים את ועדת כץ לילדים ונוער במצוקה. להמלצותיה של ועדה זו הייתה השפעה ארוכת טווח על מדיניות הרווחה בישראל.