הורות, הגירה ועבריינות בני נוער

להוריהם של בני נוער במשפחות מהגרים המעורבים בעבריינות יש תפקיד חשוב בשיקום ילדיהם, אך ספורים הם המחקרים הבוחנים את זווית הראייה של הורים אלה. מחקר הרואה את ההורה כסובייקט ועוסק בשאלה, כיצד הורות למתבגר או מתבגרת המעורבים בפשיעה מצטלבת עם הסטטוס של הורה מהגר - עשוי לשפוך אור על הסוגיה. מחקרן של פרופ' סופי וולש מהמחלקה לקרימינולוגיה בבר-אילן וד"ר ליאת יכניץ ממכללת בית ברל בחן, דרך עיניהם של הורים מהגרים, כיצד הם תופסים את מעורבות ילדיהם בהתנהגות עבריינית, ואיך הם נתפסים בעיני עצמם כהורים במצב זה.

המחקר כלל 14 ראיונות מובנים-למחצה עם עשר אימהות וארבעה אבות, מהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שחיים בישראל, וילדיהם מטופלים במרכזי שיקום לנוער עברייני. נמצא כי ההורים ייחסו את ההידרדרות ההדרגתית בהתנהגות הילדים לשלושה גורמים עיקריים: השלב ההתפתחותי בהתבגרות, לחצים הקשורים להגירה וקונפליקטים תרבותיים. שלושת הגורמים האלה שזורים זה בזה ויוצרים מארג שההורים רואים בו את הרקע להידדרות ילדיהם לעבריינות. הם תיארו חוויות מגוונות שלהם כהורים, ונאבקו לחבר יחד התנסויות משתנות וסותרות של הורות. הם תיארו משבר בזהותם כהורים, חוויה מטלטלת שכללה בושה, אשמה והסתרה. ההתמודדות שלהם עם ילד שעובר על החוק כללה בנייה מחדש של חווית ה'עצמי' שהתערערה.

על אף התפקיד המשמעותי שהם ממלאים בשיקום ילדיהם, כמו גם המצוקה שהם עצמם חווים, התנהגותם של הורים לילדים המעורבים בפשיעה לא נחקרה עד כה. הבנת נקודת המבט של ההורים והחוויות שהם חווים עשויה לאפשר פיתוח אסטרטגיות טיפול מתאימות שיתמכו בהם ויעצימו את יכולתם לתמוך בילדיהם.