"המוזיקה תבטא את הזעם לצד הנחמה"

לאסון 7 באוקטובר יש השלכות עצומות על הלך הרוח הנפשי והחברתי בישראל, ומכאן גם על היצירה המבטאת אותו. פרופ' שי כהן, ראש התוכנית למוזיקה, טכנולוגיה ומדיה חזותית במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן מנתח את אפקט הטרגדיה על הצליל הישראלי. המוזיקאים הישראלים, מעצם היותם קול בשיחתה של התרבות, נמצאים במצב מורכב בעת הזו ומייחלים למוצא. 'רוח הזמן' נושפת בעורפם ותובעת מהם לשים את העצמי בצד, להתחבר אקטיבית לקולקטיביזם ולהיות רלוונטיים כאן ועכשיו.

ישנם כיוונים שונים שאליהם תוכל המוסיקה לצעוד. אפשרות אחת היא לבטא בצלילים רמים וצורמים כעס גדול, או לנסות להוריד את הווליום, לנחם, לעודד ולהיות אור קטן ומשמעותי בחדר שחור. ייתכן כי 'בעירה פנימית' תתבע מהמוסיקאים לבטא את חוסר הנחת, לחרוג מעצמם כדי להיות עצמם, לקרוא לפעולה מוזיקלית פיזית ולהלום באופן הישיר ביותר באמצעות צלילו החודר של הדיסטורשן בגיטרה, צרידותו של הסולן או כל מאמץ אנושי-עוצמתי אחר הנובע מגופו של המבצע. אפשרות אחרת היא שהם יתייצבו אל מול מחויבות חברתית, לאומית ואישית לנחמה שבסיסה הבטחה, געגוע, הבנה ושקט המבטאים עצמם באופן אקוסטי וללא שימוש בכלים אלקטרוניים או חשמליים עוצמתיים.

מספר רב של שירים יצאו בארץ מאז תחילת המלחמה ורובם מתייחסים לכמיהה לשוב לימים שקטים או למציאת נחמה כזו או אחרת. מבחינה תזמורית, ברובם של השירים ניכרת שאיפה 'להוריד הילוך', לחזור אל ה- unplugged ולהשתמש בצלילים השקטים של הגיטרה או הפסנתר. מנגד, במקום ובזמן אחר וגם בעקבות אירועים מלחמתיים, ניתן להזכיר גם את ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט אשר "חישמל" את ההמנון האמריקאי, ובנגינתו האגרסיבית, החתרנית והניסיונית בחר דווקא לשחרר את הזעם ולהפיק צלילים צורמים, כאלה המדמים פיצוצי רקטות, מכונות ירייה, גיחות מטוסים ואפילו זעקות.

גם בזירת המוזיקה האומנותית, זו הפועלת במרחב הצר של השוליים החתרניים, בה הרפלקס המהפכני כבר מזמן הפך חלק ממערכת העצבים הפואטית של הז'אנר, התהייה דומה. בהקשר זה מציין פרופ' כהן את יצירתו הדרמטית החדשה של המלחין יוסף ברדנשווילי ״הסתר פנים״ לקריין, לחזן ולתזמורת קאמרית, שמבוצעת ממש בימים אלו ומבוססת על עדות מהשואה, וגם את היצירה הוותיקה "שמש אוקטובר" שנכתבה בעקבות מלחמת יום כיפור בשנת 1974, על-ידי המלחין מרק קופיטמן, למילים של יהודה עמיחי, מילים שלצערנו הרב מקבלות גם ברגעים אלו משמעות מטלטלת. ומנגד, אם נקפוץ שוב למקום ולזמן אחר, נוכל להיזכר ביצירתו החודרת והפוצעת של קשישטוף פנדרצקי, "קינה לקורבנות הירושימה", שנכתבה ל-52 כלי מיתר שנשמעו כענן אלקטרוני צפוף, עם אפקטים שדמו לצופרים ולהתפוצצויות, יצירה בה המאזין חווה אובדן מהצלילים באופן ישיר.

אנו בתקופה של חוסר ודאות, אך סביר שהתפיסה האינטואיטיבית של יוצרים ישראלים, ערה ורגישה לתנועת החיים, כפי הנראה לא תוותר על אותנטיות. המוזיקה בוודאי תמצא את דרכה הייחודית לבטא גם את הזעם וגם את הנחמה כאשר יהיה זה לבטח ביטוי אנושי-מקומי-עוצמתי וחודר, שהוא אור קטן - אך כזה שלא ניתן להתעלם ממנו - גם בחדר שחור.

לתוכניות הלימוד במחלקה למוזיקה