"תוכנית החונכויות הצילה אותי"

אופק אלדר, סטודנט שנה ד' בפקולטה להנדסה, בתוכנית להנדסת חשמל, שהה בערב החג של ה-6 באוקטובר בבית משפחתו שבכפר מימון, בעוטף עזה. בלילה, בדרכו חזרה לביתו שברמת גן, עצר לתדלק בתחנת הדרך בכפר עזה. פחות מ-12 שעות מאוחר יותר, מצא את עצמו שם בקרב. "אני משרת ביחידת יהל"ם – יחידת ההנדסה למשימות מיוחדות. בבוקר של השביעי באוקטובר פשוט לקחתי את עצמי, נסעתי ליחידה, מצאתי מדים, נשק קרמי, ציוד לחימה, ושאלתי איך אפשר לעזור. הצטרפתי ליחידה שנשלחה לכפר עזה, במטרה לכבוש את חדר האוכל ולחלץ את כל מי שאנחנו רואים בדרך. את המראות שראינו בדרך, של גופות ומכוניות שרופות, אני לא אשכח כל החיים".

היחידה אליה חבר אופק כבשה את חדר האוכל של כפר עזה והחזיקה בו לילה שלם, תוך קרבות מול מחבלים, עד הגעת כוחות נוספים למחרת בבוקר. בימים שלאחר מכן עסקה היחידה בפעולות שונות בעוטף, ובהן זיהוי נפלים וזיכוי גופות – וידוא שהן לא ממולכדות. שבוע וחצי לאחר מכן עלתה הפלוגה שלו לצפון, שם חברה לאוגדה 98 לפעילות מבצעית, וחיסלה שלושה מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל. בהמשך נכנסה לעזה, לאזור בית חנון, ועסקה בפעילות שוטפת של איתור מנהרות ונטרול מטענים. שם גם קיבל את הידיעה שחבר שלו מהיחידה נהרג. "עליתי לגג, בכיתי איזה עשרים דקות, סיימתי וחזרתי לפעילות. חיזקנו אחד את השני, ואמרנו שנבכה ונתאבל בסוף המלחמה על כל מי שהלך".

מעט מאוחר יותר נקרא הצוות של אופק למשימה. "אחרי הסריקה בתוך הבית, יצאנו לחצר, ומשהו בחצר הרגיש מסריח. ואז אחד הלוחמים בצוות התקדם לקצה השני של הבית, ופתאום היה פיצוץ מטורף. עפתי על הרצפה, פתחתי את העיניים - וחושך מוחלט. אני זוכר ששאלתי את עצמי: אני מת? אני עיוור? ואם אני מת, ככה נראה המוות? חושך? אחרי כמה שניות התחלתי לראות, והבנתי שהחושך היה עשן שחור שהקיף את כולנו. רק כשיצאנו משם הרגשתי שמשהו מפריע לי מתחת לווסט, ושלפתי חתיכת ברזל מהבטן. אפילו לא הרגשתי שנפצעתי".

אופק וחברו פונו במסוק להדסה עין כרם. בגופו של אופק אותרו חמישה רסיסים, שניים מהם עדיין בגופו. בגופו של חברו פגעו 35 רסיסים, "והוא כבר לא יוכל לעבור במגנומטר. אבל הוא בריא והכל בסדר, וגם אני. זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע". עשרה ימים אחרי הפציעה, אופק כבר חזר לשירות. "אחרי הפציעה שלי, הרגש המרכזי שליווה אותי היה בושה. איך דווקא לי, שהייתי ראש תחום סילוק פצצות ביחידה, קרה דבר כזה. זה רדף אותי, והיה לי חשוב לחזור לעזה כדי להתמודד עם זה. בהמשך היו לי כמה זירות פירוק מטענים מוצלחות, וזה נתן לי את 'החוויה המתקנת'. חשוב לי להגיד למשרתי המילואים שכל תחושה שיוצאים איתה היא לגיטימית, ושכדאי לדבר עליה ולטפל בה".

בחודש פברואר חזר אופק לבר-אילן, אל שנת הלימודים הרביעית שלו בפקולטה להנדסה. "החזרה ללימודים הייתה קשה. הכל הרגיש לי חסר משמעות", הוא מודה. "זה לא רק אני: בסדנה שעברנו אחרי שיצאנו מעזה כולם שיתפו שקשה להם מאוד לחזור לשגרה, ללימודים, לעבודה שאהבו לפני כן. בסדנה הסבירו לנו שזה בגלל שלמוח לוקח זמן להתרגל לסביבת הישרדות חדשה. לפני המלחמה חיינו בשגרה של עבודה ולימודים ומבחנים וטיפול בבית, ופתאום עברנו למצב שבו השיקול הכי גדול שלי היה איזה פינה לבחור בבית כדי לא להיפגע מנ"ט. החזרה מעזה נותנת פרופורציות אחרות לחיים, ואנחנו צריכים לתכנת את המוח מחדש".

בשל חוסר המוטיבציה החליט אופק להמעיט בקורסים בסמסטר א', ולהשקיע את זמנו בהתנדבות בתוכנית החונכויות של האוניברסיטה. "התוכנית הזו למעשה הצילה אותי. גם כסטודנט נחנך וגם כסטודנט חונך. במסגרת התוכנית חנכתי סטודנטים בשנים א'-ב', ועזרתי למילואימניקים שחזרו מעזה, וזה החזיר לי את תחושת המשמעות. ובכלל, אני חייב לומר שבר-אילן ממש באה לקראת הסטודנטים במילואים, התקשרו ובדקו מה איתנו, שלחו לי פרחים ושוקולדים כשנפצעתי. קיבלתי יחס מדהים ועל זה אני רוצה להגיד תודה".

בסמסטר הנוכחי אופק כבר משמש כמתרגל של הקורס אותות ומערכות. "בתרגול הראשון שלי שמתי בשקף הראשון את המענה הרגשי שהאוניברסיטה נותנת, שיכירו את הכלים האלה שהאוניברסיטה מציעה, ואני אומר להם שירגישו בנוח לדבר איתי, ואם לא איתי אז עם הגורמים הרלוונטיים. אני מבקש להזכיר למרצים בפקולטה, ובאוניברסיטה בכלל, שיהיו קשובים יותר לסטודנטים במילואים, כי זה שהם לא בעזה או בצפון כרגע לא אומר שלא עובר עליהם משהו. יש סטודנטים שעושים מילואים במשרה חלקית ועושים עבודה לא פחות חשובה, ובנוסף מצופה מהם גם להצליח בלימודים, וזה דבר לא פשוט עד בלתי אפשרי. הראש לא באמת מצליח להיות כאן ולהתרכז בלימודים. בנוסף, אני רוצה להזכיר שלא רק למילואימניקים קשה. יש את מפוני הדרום והצפון, ונפגעי נובה, ונשות המילואימניקים וכל מי שנפגע מהמלחמה בצורה כזו או אחרת. יש כל כך הרבה סיפורים, אז אני מבקש להזכיר לחלק מהמרצים להיות קצת יותר רגישים וקשובים לסטודנטים, גם אם אין להם 'סיבה מוצדקת'.

לתוכניות הלימוד בפקולטה להנדסה