פוסט טראומה מורכבת עוברת בתורשה

מחקרים שנעשו בקרב בני הדור השני לשואה מלמדים כי ילדיהם של ניצולי שואה שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), נמצאים בסיכון גבוה ל-PTSD בעצמם. ממצאים דומים עולים ממחקר שהוביל פרופ' עמית שרירא יחד עם ד"ר בנימין מולוב מבר-אילן ושנטל מודהגורה, תראפיסטית ניצולת הטבח ברואנדה. לאחר 25 שנים מאז טבח בני הטוטסי ברואנדה, נראה שההשפעה הבין-דורית קיימת גם שם.

מעשי הזוועה שלהם היו עדים אנשי טוטסי הותירו חותם בילדיהם הבוגרים, אף אם נולדו אחרי 1994, השנה שבה התחולל רצח העם.

במחקר השתתפו 60 זוגות של הורים ניצולים ו-60 מילדיהם הבוגרים. כולם השיבו על שאלון בנוגע למצבם הנפשי. נמצאו שלוש קבוצות הורים: כשליש סבלו מפוסט טראומה מורכבת (CPTSD) - קטגוריה אבחנתית חדשה הכוללת התקפי חרדה, סיוטי לילה וזיכרונות מערערים; הם חשו חסרי אונים והתקשו לקיים מערכות יחסים קרובות. כרבע ויותר מההורים סבלו מ-PTSD מהסוג 'הפשוט', חיו מחדש את האירועים הטראומטיים ואת האובדן ונרדפו על ידי תחושת איום. הקבוצה השלישית והגדולה ביותר (40%) לא סבלה מתסמיני PTSD והייתה עמידה באופן מפתיע. תחושות האבל של ההורים מהקבוצה השלישית לא שיבשו את חייהם ברמה שהגיעה לאבחון קליני.

נמצא, שככל שתסמיני ההורים היו קשים יותר, כך היו גם התסמינים שמהם סבלו ילדיהם הבוגרים. ילדיהם הבוגרים של ההורים מקבוצת ה-CPTSD סבלו מהרמה הגבוהה ביותר של טראומה משנית, עם תסמינים הקשורים לטראומה של הוריהם. הם חוו סיוטים הקשורים בטבח, היו חסרי מנוחה ודרוכים דריכות-יתר.

לדברי החוקרים, הורים אנשי טוטסי שהיו דגם להתמודדות ודיברו בפתיחות על האובדן שלהם, עשויים ליצור שינוי גדול אצל ילדיהם, תופעה המוכרת גם בקרב משפחות של ניצולי שואה. לא ברור מדוע חלק מהניצולים מעבירים את הטראומה לדור הבא בעוד שאחרים אינם מעבירים אותה. ידוע שפגיעות לטראומה עשויה להיות מוּרשת באופן גנטי ואפי-גנטי, אך גם האופן שבו ההורים מתמודדים עם מצוקה הוא כנראה גורם בהעברה הבין-דורית, מאחר שהעברת הטראומה קשורה, בין היתר, לאופן שבו הסיפור מסופר.

קישור למאמר המלא>>