חנוך לוין

חנוך לוין, היה גם משורר. דווקא הוא, שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי כ'ילד הרע' וכפרובוקטור סדרתי, אשף ההפרשות והסחי, מתגלה ככותב שירה מעודנת: פעם במאי חיבקתי נערה / להטו שתי אוזניי / בדצמבר נפרדתי מאחרת / קפואות היו אוזניי. / מי הנערה? מה שם האחרת? / היכן דצמבר ומאי? / ואיך נותרנו מכל אלה / אני ושתי אוזניי?

לוין כתב באינטנסיביות, מעשה יום יום, והיה לו הספק עצום: למעלה מ-60 מחזות, מאות מערכונים, שירים, מסות, ספרי פרוזה, יצירות לילדים ושורה ארוכה של עבודות בימוי. ראשית מפעלו הספרותי לא היה דווקא בכתיבה לבמה, אלא בשירה, בדומה למחזאים נסים אלוני ויהושע סובול, שאף הם הגיעו אל הדרמה אחרי התנסויות בשירה ובפרוזה.

יצירתו השירית של לוין נמשכה כל חייו ומסתכמת במאות פריטים: כאלה ששיבץ במחזותיו וכאלה שפרסם בנפרד ומחוץ להם, כספרי שירה ובתוך מוספים ספרותיים, באורכים שונים ובסגנונות מגוונים. רבים מהטקסטים הולחנו ובוצעו בידי טובי המלחינים והזמרים בישראל. "לונדון", "אני חיה לי מיום ליום", "שחמט" ו"מה אכפת לציפור?" הם חלק מפסקול חיינו.

הכתיבה הלוינית, על שלל מופעיה, מתאפיינת בהתחמקות עיקשת מפני סיווג ז'אנרי. היא מערבת סגנונות ומשלבי שפה וחותרת להשפעה מורכבת על קהלה, הנדרש ל"עין אחת צוחה ושניה-בוכקת". גיבוריה הם חולמי חלומות, מפספסים נצחיים ואורזי מזוודות, שלעד לא יגיעו למחוז חפצם ("לונדון לא מחכה לי"). מבחינה סגנונית, מתאפיינים רבים משיריו של לוין בחריזה קלאסיציסטית, העומדת בסתירה לחריפותם של התכנים. ההקפדה על הצורה ההרמונית מסייעת ב"המתקת הגלולה" של התוכן המלנכולי.

חרף פעילותו כמשורר, ביטא לוין לא אחת בוז להוויה "משוררית" בעלת נפיחות עצמית, ולערבי שירה. הדבר ניכר, למשל, בפרודיה על המשוררת רעואלה (סוגיית השמות אצל לוין ראויה לדיון משלה), ובבית האחרון של השיר "אבאל'ה קנה עיתון": זהו כל השיר שלנו / אין לו שום מוסר השכל / הוא נכנס לספרותנו / בתור חומר משלשל.

כשלושה שבועות לפני מותו, כתב לוין את שירו האחרון, הכולל וידוי מפתיע: על סף מותי הייתי רוצה לכתוב / קומדיה גדולה / משהו שיעשה לכם מצב-רוח / עצום ונפלא / משהו שיעלה חיוך על שפתיכם / ומפעם לפעם צחוק / שיותיר אתכם בלכתכם הביתה / בתחושת סיפוק עמוק.

רוצים לדעת עוד על הלימודים במגמת דרמה ותיאטרון במחלקה לספרות משווה? היכנסו https://bit.ly/3oZnIPN