מה קרה למורים בחברה הערבית בקורונה

מחקר חדש בחן מה חווים מורים ומורות בחברה הערבית בישראל בתקופת הקורונה, ומלמד על הסתגלות הדרגתית, לחצים מגדריים-משפחתיים ואת תרומתה החיובית של תמיכה קהילתית.

במחקר השתתפו 178 מורים ומורות בגילים 23 עד 65 מהחברה הערבית המוסלמית והנוצרית? ו-121 מהחברה הדרוזית. כ-70% דיווחו על חשש להידבק בקורונה באופן כללי וכ-75%  דיווחו על תחושת ביטחון נמוכה עד בינונית מפני הדבקות בקורונה במקום העבודה. המחקר גם הדגיש את חשיבות המשפחה המורחבת והחמולה, במיוחד לאור המגיפה. המורים והמורות היו רגילים לסמוך על משפחותיהם, אך לא הצליחו לעשות זאת בשל מגבלות הריחוק החברתי.

 את המחקר הובילו ד"ר שירי שנאן-אלטמן מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, וד"ר ענבר לבקוביץ מהפקולטה ללימודים מתקדמים במכללת אורנים.

נגיף הקורונה הציב בפני מערכת החינוך אתגר שדרש התאמות ושינויים תכופים. מאז התפרצות הנגיף, רוב תשומת הלב הוקדשה להשפעת המשבר על מצבם של ילדים ומתבגרים, ומעט תשומת לב הוקדשה להשפעת אתגרים אלו על שלומם של מורים ומורות בכלל, ושל אלה מהחברה הערבית בפרט. המחקר הנוכחי התמקד במורים אלו מתוך הבנה ששלומם משליך על מצבם הרגשי, יכולת ההוראה שלהם והקשרים שהם יוצרים עם תלמידיהם ותלמידותיהם.

במחקר שמומן על ידי המדען הראשי במשרד החינוך, שילבו ד"ר שנאן-אלטמן וד"ר לבקוביץ גישה כמותנית וגישה איכותנית. הן מצאו שהמורים והמורות מהחברה הערבית חשו בתקופת הקורונה עומס, תשישות וירידה ברווחה הנפשית. עם זאת רוב משתתפי המחקר תיארו כי לאחר זמן הסתגלו למצב החדש ולהכנות המרובות להוראה שנדרשו מהם ואז חוו ירידה בתחושת הלחץ שהתעוררה בתחילת המשבר.

המורים והמורות גם דיווחו על קונפליקט עבודה-בית, מדד משמעותי בייחוד בחברה הערבית. רבים נאלצו לחלוק את חלל העבודה שבו הם מלמדים בבית עם בני משפחה נוספים. הצורך לתמוך בו זמנית בילדיהם ובתלמידיהם היה מקור נוסף לתחושת הלחץ. אף שבשנים האחרונות החברה הערבית עוברת תמורות מחברה מסורתית לחברה ליברלית יותר, הנורמות המסורתיות של תפקידי המינים עודן מושרשות ומייעדות את האישה למלא תפקידים בסביבת הבית כבת, רעיה ואם, תפקידים שהתנגשו עם תפקידן המקצועי של המורות.

המורות המורים ציינו את העבודה מרחוק כמאתגרת מבחינה טכנולוגית. לא לכולם יש מחשב בבית ולא כולם יודעים כיצד לתפעל הוראה מרחוק. זאת ועוד, במהלך ההוראה מרחוק, המורים נחשפו למצבם הסוציו-אקונומי הנמוך של חלק מתלמידותיהם ותלמידיהם. במהלך מפגשי הזום התוודעו המורים לקשיים טכנולוגיים רבים וראו את תנאי ההזנחה ברבים מהבתים.

המחקר גם הדגיש את חשיבות המשפחה המורחבת והחמולה, במיוחד לאור המגיפה. המורות והמורים היו רגילים לסמוך על משפחותיהם, אך לא הצליחו לעשות זאת בשל מגבלות הריחוק החברתי. היה עליהם למלא תפקידים שלא נשאו בעבר ולדאוג להורים המבוגרים שלהם ושל בן או בת הזוג. עוד נמצא שרמת התמיכה בעבודה הייתה גבוהה יותר בחברה הדרוזית, וככל שרמת התמיכה הייתה גבוהה יותר, כך עלתה רמת הרווחה הנפשית של המורים והמורות. החוקרות מציינות שהדרוזים בישראל הם מיעוט המבדל עצמו מהרוב באמצעות שמירה על היבטים ייחודיים המחזקים את תחושת ההשתייכות, הזהות והסולידריות בין חבריו. המורים והמורות דיווחו שהאמונה הדתית סייעה להם בתחושה שהמשבר זמני, שיש להם תקווה, ושתפילותיהם ייענו ומצב החירום יחלוף.

ממצאי מחקר זה מצביעים על הצורך בפיתוח תוכניות ייעודיות שיסייעו למורים ומורות מהחברה הערבית בישראל להתמודד עם מצבי חירום, תוך שיפור משאביהם האישיים. על פי החוקרות מומלץ לחזק את משאב התמיכה החברתית באמצעות תחושת השייכות לארגון וכן לחזק את משאב הדת, שנמצא כמסייע במצבי לחץ לאוכלוסייה ייחודית זו.