יום זכויות האדם

לרגל יום זכויות האדם, המצוין ב-10 בדצמבר, עו"ד אלונה קורמן וע"ד שביט ריסין מהקליניקה לקידום שוויון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מאירות את הקשר שבין זכויות ובין חובות של אנשים ונשים במדינת ישראל ובכלל.

לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן נעשה שימוש בחוקים ואף בעקרונות דמוקרטיים לרמיסת זכויות יסוד, נוכח העולם כיצד ניצול לרעה של כוח המדינות עלול להביא לפגיעה קטלנית בבני אדם. כך התבססה ההבנה שיש לכונן מנגנונים שיגנו על בני האדם מפני המדינות שהם חיים בשטחן וכי נדרש לשם כך שיתוף פעולה בין כל מדינות העולם. או אז, בשנת 1948, אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם. בין היתר, מעגנת ההכרזה את העקרון הבסיסי, שזכויות היסוד אינן ניתנות לאנשים על ידי מדינות אלא מעצם היותם בני אדם. במילותיה של ההכרזה: "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". עקרון זה עוגן מאז באמנות בינלאומיות רבות, והוא בא לידי ביטוי גם בישראל בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחקיקה הישראלית.

בהתאם לעקרון זה, מדינה מחויבת להגן על זכויותיהם של כל הנמצאים בשטחה, גם אם אינם ממלאים את החובות האזרחיות המקובלות. כלומר, מדינות מחויבות למנוע פגיעה בבני אדם ואף לנקוט באמצעים כדי להבטיח זכויות יסוד, גם כאשר אדם מסוים אינו עומד בחובות שלו. כך, מי שחשוד בביצוע פשע חמור ואף בפגיעה באחרים זכאי להליך משפטי הוגן, ועומדת לו חזקת החפות עד שיוכח אחרת. באופן דומה, גם מי שאינם משרתים בצה"ל או אינם משלמים מיסים זכאים לזכויות יסוד כמו הזכות לכבוד, לשוויון ולחירות.

זכויות היסוד אינן מוחלטות, ומדינות רשאיות לאזן בינן ובין אינטרסים אחרים, אך הן מוכרחות לעשות זאת ללא הפליה, ובכל מקרה לא ניתן לשלול זכות אחת כתוצאה מאי עמידה בחובה מסוימת. למדינות יש כלים רבים לאכוף את חוקיהן, אך שלילת זכויות יסוד אינה אחד מהם.