תשעה באב

בית המקדש והקמתו המחודשת הם סוגיה המעסיקה רבים בישראל מעבר ליום אחד בשנה ואף מעבר לשלושת השבועות המכונים "ימי בין המצרים" המובילים לתשעה באב.

אחת מהשאלות המעסיקות את הציבור הישראלי (ולא רק אותו) ומעוררת מתחים ומחלוקות רבים היא האם יש לשוב לפקוד את הר הבית בעיר העתיקה או להניח לו לעת עתה ולהימנע מהתססה. 

זוהי אינה שאלה חדשה. כבר בתקופת שיבת ציון, שבה חזרו גולי בבל לירושלים לאחר חורבן הבית הראשון, עלתה השאלה האם יש לשוב ולעלות להר הבית ולכונן מחדש את בית המקדש. מודבר בסוגיה בת 2,600 שנה שאינה מרפה. אך אולי מוטב לדייק: השאלה אינה האם לבנות את הר הבית אלא מתי – במהלך שיבת עם ישראל לארץ הקודש או בסיומו של תהליך השיקום הלאומי. פרופ' שון זליג אסטר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן מספר על מקומו של בית המקדש בסדר העדיפויות הלאומי בפודקסט באפליקציית בר-דעת. הוא מזכיר שכמו אז גם היום לא הייתה תמימות דעים בעניין הזה. 

המקור לדילמה טמון כבר בהצהרת כורש. הצהרת כורש, שניתנה על ידי מייסד הממלכה הפרסית, אפשרה לבני כל העמים תחת שלטונו לשוב לקיים את פולחניהם, ובכלל זה גם היהודים. בהצהרה שני מרכיבים חשובים: האחד הוא מעין "היתר בנייה" המפרט כיצד לבנות את בית המקדש; השני הוא מעין "ויזה" המתירה ליהודים לשוב אל הארץ. למה לתת עדיפות? 

המקדש הוא אמנם עסק נשגב, אך הוא גם יקר, בעיקר לנוכח המצוקה הכלכלית ששררה בארץ. ההיסטוריה מלמדת שכשאין קמח אין תורה, כלומר ללא ביטחון כלכלי וקיומי אין היתכנות לבניית המקדש כקדם. מנהיגותם של עזרא איש התורה ונחמיה איש המעשה יצרה את הבסיס הקיומי, הרוחני והחברתי לבניית הבית השני, רק לאחר שחוזקו ירושלים ובני עם ישראל היושבים בה.  

להאזנה לפודקאסט של פרופ' שון זליג אסטר "מקומו של בית המקדש בסדר העדיפויות הלאומי" היכנסו