עלילת דמשק
ב-5 בפברואר 1840 החלה עלילת דמשק. פרופ' ירון הראל מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן כותב על הפרשה שהפכה לסוגיה בינלאומית סבוכה
ב-5 בפברואר 1840 החלה עלילת דמשק. פרופ' ירון הראל מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן כותב על הפרשה שהפכה לסוגיה בינלאומית סבוכה.
בדמשק התקיים משולש יחסים בין רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי גדול ומיעוט יהודי קטן. בין הנוצרים והיהודים שררו מתיחות ועוינות על רקע דתי, כלכלי ופוליטי. ב-5 בפברואר 1840 נעלמו בדמשק הנזיר הקפוצי'ני תומאסו ומשרתו אִבְּרַאהִים קַמַארַה. תוך זמן קצר נפוצה שמועה שהשניים נראו לאחרונה ברובע היהודי, ושתושבי הרובע רצחו אותם לשם שימוש בדמם לצורכי פולחן הפסח. ראשי העדה, ובראשם הרב יעקב ענתיבּי, נאסרו ועונו כדי לסחוט מפיהם הודאה במעשה. הקונסול הצרפתי רטי מנטון, שביקש למלא את תפקידו כמגן הקתולים, תמך במעלילים, ולמעשה עמד בראש החקירה. היו יהודים שנשברו ו"הודו", היו שמתו בלחץ העינויים, וחכם משה אַבּוּאלְעַאפְיֶה, בן הרב חיים ניסים אבּואלעאפיה, התאסלם כדי להיחלץ מהמענים.
באמצעות איומים, עינויים וביום ראיות, כגון מציאת עצמות הנזיר שנעלם בתעלת הביוב שברובע היהודי, הצליחו מאשימי היהודים לגרום לציבור להאמין שהיהודים באמת רוצחים נוצרים לצורכי פולחן. גם ההליך המשפטי הרשיע את היהודים ברצח.
יהודי מערב אירופה החלו בפעילות ציבורית-פוליטית רחבה במטרה להשפיע על הממשלות השונות ללחוץ על שליט מצרים מוחמד עלי, ששלט באותה העת גם על סוריה וארץ ישראל, להעניק ליהודים הנאשמים הזדמנות למשפט הוגן. משלחת יהודית, בראשות משה מונטפיורי מאנגליה ואדולף כרמייה מצרפת, יצאה למצרים לפגישה עם מוחמד עלי, ולאחר פעילות דיפלומטית ענפה הוצאה פקודת חנינה.
בראשית ספטמבר 1840, עם הגעתה של הפקודה לדמשק, שוחררו האסירים ללא זיכוי משפטי רשמי. קהילות ישראל בתפוצות ובדמשק עצמה חגגו את שחרור המעונים, אך בלהט השמחה לא היו ערים לעובדה שתחושתם שהצדק ניצח לא הייתה נחלת הכלל. השחרור, שנעשה ללא פסק דין מזכה, היה בהמשך בעוכרי היהודים מכיוון שהתחושה החזקה בקרב תושבי דמשק, כולל המוסלמים, הייתה שהיהודים הם אכן הרוצחים וניצלו אך הודות לכוח השפעתם, תככיהם ותשלומי השוחד של אחיהם באירופה. במנזר הקפוצ'יני בדמשק הוצבה מצבת אבן ועליה נחקקה בערבית ובאיטלקית הכתובת: "כאן נטמנו עצמותיו של הנזיר תומאסו שנרצח על ידי היהודים ב-5 בפברואר 1840". לכן נמשכה בדמשק וברחבי סוריה התסיסה האנטי-יהודית עוד שנים ארוכות על רקע ההאשמה בפשעים מזוויעים לצורך פולחני.
לעלילת דמשק היה תפקיד חשוב בהתחזקות התודעה הלאומית המחודשת של העם היהודי, בעצם היותה הגורם המאיץ לחידוש הקשרים בין הקהילות במזרח ובמערב. לעלילה הייתה גם השפעה רבה על חיי היהודים בסוריה, ובעיקר על מרקם היחסים הבין-עדתיים.