יום הסלפי הבינלאומי

זה לא התחיל בסלפי ובסמארטפונים - העניין הרב במראה העצמי מופיע כבר במיתולוגיה היוונית, אז הביט נרקיסוס בהשתקפותו במי האגם והתאהב בעצמו. מאוחר יותר, מאז הרנסנס ועד היום, ציור ופיסול של דיוקנאות עצמיים הם סוגה אמנותית שכיחה.

הסלפי יצא מהמיתולוגיה ומהמוזאונים של התרבות הגבוהה הישר אל היומיום הדיגיטלי של חיינו ב-2007, אז יצא לשוק אייפון 4 שכלל, לראשונה, מצלמה המכוונת פנימה, אל המצלם, ולא החוצה, אל העולם. כך החל עידן הסלפי, שבו תמונת הסלפי ופעולת הצילום העצמי הפכו ממש לסמלו של הזמן.

ב-2013 זכתה המילה "סלפי" בתואר מילת השנה של מילון אוקספורד. פרופ' חיים נוי מבית הספר לתקשורת בבר-אילן כותב על התופעה לכבוד יום הסלפי הבינלאומי המצוין ב-21 ביוני.

העמדות המוסריות ביחס לסלפי מנוגדות ומזינות ויכוח סוער: האם הסלפי הוא ביטוי לעידן שטחי, חומרי, המתמקד באני ובעצמי, שמעניק את אותן 15 דקות תהילה שעליהן דיבר אמן הפופ האמריקאי אנדי וורהול לפני חמישה עשורים? או אולי זהו דווקא ביטוי עצמי ורגשי, ישיר וראוי, סוגה של פרגון עצמי, בעיקר בקרב נשים, המאפשרת לצלמת להימנע מהמבט הגברי הפטריארכלי, ולקבוע בעצמה ולעצמה את דמותה הציבורית?

במחקר בתקשורת חזותית מקובל לחלק את תצלומי הסלפי לתת-סוגות: אלה הכוללים רק את הצלם; אלה הכוללים אנשים נוספים (קבוצת חברות, קרובי משפחה), וסלפים מעולם התיירות, שם הרקע אייקוני, וכך הצלם או הצלמת מאשרים את ההון התרבותי הבא עם הצילום במקומות נחשקים. יש סלפים מוצלחים יותר ופחות, למשל באנגליה נעשה מחקר על סלפים "מכוערים", שנערות מצלמות בזוויות לא מחמיאות במטרה הומוריסטית, כדי לצחוק על עצמן או כדי לבעוט במוסכמות היופי הבורגניות.

ככל שמעמיקה הדיגיטציה בתקשורת היומיומית, מציעות האפליקציות מגוון אפשרויות של עריכת תמונות, והסלפי נעשה יותר מעובד ומלוטש, פחות אותנטי ויותר סלפי-אידיאלי. כך מתפשט הסלפי ומתרחב, ומתבטא גם באנימציה הכוללות סטיקרים וגיפים, המבוססים על המראה של יוצרי הסלפי.

ולא נסיים בלי להציע איך לצלם סלפי טוב: יש להחזיק את הטלפון במרחק יד (או במרחק מקל-סלפי), מעט מעל גובה הראש ומהצד, ולצודד את המבט. יש להקפיד על לבוש נאה, חיוך קל (לוודא שאין פטרוזיליה בין השיניים) ורקע הולם – ולצלם. אחרי כן לערוך ולשתף.

אני מסלפף משמע אני קיים.