לאה גולדברג

מאז פטירתה ועד היום הולך ומתגבר העניין בחייה וביצירתה של לאה גולדברג, במיוחד לאור העובדה שהותירה אחריה ארכיון גדוש בחומרים גנוזים שלא פרסמה בחייה. ליומניה המלאים, שפורסמו ב-2005, נוספו בשנים האחרונות גם אסופות מכתבים שכתבה לידידיה, כרך המכיל לא פחות מ-300 שירים שגנזה בעודה בחייה, רומן, מבחר סיפורים ועוד כמה מחזות שמעולם לא ראו אור.

באתר הספרייה הלאומית, המוקדש ללאה גולדברג, נמצאת סריקת תעודת סיום שלה מהגימנסיה העברית בקובנה שבליטא משנת 1928. תעודת הסיום מלמדת, כמה לא מפתיע, שהיא הצטיינה בלימודי תנ"ך, עברית, ספרות וציור, אך לא ממש הצליחה בשיעורי התעמלות, מלאכת יד ומתימטיקה. משעשע לגלות שהיא כותבת על קשייה במקצועות הללו ביומנה. בט"ו בשבט 1921 סיפרה גולדברג את הסיפור בעל הארומה הפרוידיאנית, שוודאי מוכר לרבים מאתנו מחוויות בית הספר הפרטיות שלנו: "בבית הספר היה היום אצלנו שיעור למלאכת יד, לשיעור הזה שכחתי את עבודתי בבית. המורה קצפה עליי מאוד בעד דבר הזה, וכשהלכתי הביתה ראיתי שעבודתי בכיסי."

סיפור קטן זה, שהוא לכאורה לא יותר מאירוע זניח מתקופת ילדותה, עשוי ללמד על כוחם של זיכרון ושכחה ובד-בבד גם לשמש כמטפורה ליחסי היוצר ויצירתו. זהו גם בזעיר אנפין סיפור עזבונה של היוצרת, שבמרוצת השנים נחשפים עוד ועוד חדרים נסתרים שלו.

בעודה בחייה, דאגה לאה גולדברג לעצב במו ידיה את מפעלי הפרסום שלה ולשלוט בתכנים שפרסמה ובמינוניהם, אולם לאחר פטירתה נחשפים ומתפרסמים עוד ועוד חומרים שבחרה לא לפרסם, או שלא הספיקה, ואלה מעצבים מחדש את הזיכרון הציבורי שלה. מחד גיסא הם מרחיבים ומעמיקים אותו, ומשפיעים באופן מכריע על מיצוב מעמדה כיוצרת מרכזית בתרבות העברית של המאה העשרים. אך הם גם מבטאים את תשוקתו של הקהל לחשוף את העבודה שנותרה בכיסה של המשוררת, בין אם מתוך בחירה ובין אם בשוגג. כך נוצר מצב שבו מרבית היצירות שנותרו בכיסי ארכיוני לאה גולדברג הופכות היום אט-אט לנחלת הכלל.

ניתן בהחלט להבין את תשוקתם של חוקרות וחוקרים בני זמננו להפוך כל אבן בתוך האוצרות שהותירה גולדברג ולתת להם במה כחלק מעשייתם המקצועית והאינטלקטואלית. אין לנו אלא לשער מה הייתה היא עצמה חושבת לנוכח העניין המתגבר בחייה וביצירתה ושטף הפרסומים מהמגירה, הנחשפים בימינו לעין כל.