זרקור על ההתנגדות הרוחנית בשואה

במהלך השואה סיכנו יהודים במחנות הנאצים את חייהם כדי לערוך טקסים דתיים ולקיים בסתר דפוסי דת ותרבות יהודיים. פרופ' ג'ודי תידור באומל-שוורץ מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן כותבת על מה שנקרא "התנגדות רוחנית" בשואה, התנגדות שלבשה צורות רבות ומהווה חלק מתופעה רחבה יותר – עידוד רוח האדם במצב של  שבי.

כל דפוס של התנגדות רוחנית היה עבור האסירים דרך להרגיש שיש להם עדיין קשר עם העולם שבחוץ. נוסף על כך, לעיתים גם חיזקה ההתנגדות הרוחנית את הקשרים בין האסירים היהודים. עצם קיום הווי דתי במחנה נאצי היה כשלעצמו מעשה התרסה. הכוונה לכל עיסוק דתי ותרבותי: תפילה ולימוד בצוותא, שמירת שבת וכשרות, צומות, הדלקת נרות בחנוכה, משלוח מנות בפורים, או אפיית מצות בפסח. הכול בסתר תוך סכנת נפשות. מעשים וטקסים אלה העניקו למבצעים תחושת קהילה, קשר עם כוח עליון וסיבה להישאר בחיים במעמקי הגיהינום הנאצי.

דוגמה לכך היא מה שעבר יחזקאל תידור, אביה של פרופ' תידור באומל-שוורץ, כאסיר הנאצים. בפסח הראשון בבוכנוואלד ב-1940 פנו אליו אסירים שידעו שהוא יהודי מלומד המוסמך לרבנות, בשאלות הלכתיות: האם מותר לאכול לחם בפסח מאחר שזה האוכל הכמעט יחיד שהם מקבלים? בראותו עד כמה האסירים היהודיים חולים וחלשים, לא היה מוכן לפסוק שלא לאכול הלחם. אך לעצמו החליף את מנת הלחם בתפוחי אדמה, ובימים שלא הצליח, נתן אותו לאסיר חולה והתקיים מהמרק ומהשתייה דמוית הקפה שקיבלו האסירים.

אך לא רק הגוף חשוב, אלא גם הנפש. איך אפשר להזין את הנפש בלימוד תורה בלי ספרים ועוד בסתר? כך נזכר יחזקאל תידור, שמיד לאחר הפסח מתחילים בשבתות ללמוד פרקי אבות וביום זה יש לאסירים כמה שעות "חופשיות" מהצהריים לטפל בצריף ובבגדים. מהשבת שלאחר חג הפסח ת"ש יצאו תידור וחבריו בבוכנוואלד "לטייל" בין הצריפים ולמדו יחד פרקי אבות. "פתאום הזיכרון הטוב שלי היה חשוב", הוא נזכר "כי ספרים לא היו לנו. אז 'טיילנו', כובעי האסיר לראשינו, כשאני מדקלם לכולם את הפרק והיינו מדברים עליו." באותם רגעים, הוא וחבריו האסירים חשו ניצחון קטן במאבקם להישרדות פיזית ורוחנית נגד הנאצים.