יום העובדים הסוציאליים הבינלאומי

השבוע צוין יום העבודה הסוציאליים הבינלאומי. ד"ר שירלי בן שלמה, מרצה בכירה מבית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר אילן ועובדת סוציאלית קלינית, כותבת על המקצוע בצל הקורונה.

השנה האחרונה, "שנת הקורונה", הייתה מאתגרת במיוחד לעובדים ולעובדות הסוציאליים שמצאו את עצמם "נלחמים" בכל החזיתות שזימנה המגיפה. בחזית הרפואית הם היו כוח מניע לצדם של הרופאים וליוו חולי קורונה ובני משפחותיהם; בחזית הכלכלית הם היו כוח מקדם עבור אלה שברגע אחד חרב עליהם עולמם התעסוקתי, איבדו את מקור פרנסתם ולעיתים נאלצו "להמציא את עצמם מחדש"; בחזית החברתית ליוו העובדים הסוציאליים את הקשישים בבתי האבות שנכפה עליהם ניתוק מבני משפחתם, וכן את בני הנוער והילדים שנותקו מהמסגרות החינוכיות וחוו את העולם דרך המסכים. השהייה הממושכת בבתים הובילה להגדלת הסיכון לאלימות במעגל המשפחתי, והעובדים הסוציאליים היו אלה שנקראו להילחם על רווחתם של ילדים ונוער בסיכון ושל נשים החיות בצל האלימות. כשהחברה בישראל נעה בין סגר אחד לאחר, המשיכו העובדים הסוציאליים בפנימיות, בשירותי האומנה, בבתי החולים, בבתי האבות ובמקלטים לנשים נפגעות אלימות לפגוש את מטופליהם.

במחקר שערכתי יחד עם עמיתות על חווייתן של עובדות סוציאליות בתחום האומנה בזמן הסגר הראשון, עלה הקונפליקט שחשו העובדות הסוציאליות שהיו צריכות להיפגש עם הילדים שבטיפולן ובו בזמן לדאוג לילדים שלהן, שגם הם נותרו ללא מסגרת. אחת מהמרואיינות במחקר אמרה: "בדרך כלל אני מגיעה כאשת מקצוע, מעולם מאוד שונה מזה של המטופל שאני פוגשת, אבל כאן המצוקה היתה גם שלי וגם של הילדים שבטיפולי". המצוקה שתוארה מוגדרת כ"מציאות טראומתית משותפת" של המטפל והמטופל. זאת ההזדמנות לציין שבשנה האחרונה תרמו עובדים סוציאליים למחקר החברתי על השלכות הקורונה לא פחות מאשר תרמו המדענים שחקרו את ההשלכות הבריאותיות שלה.

בשנה המיוחדת הזאת, בין הסגר הראשון לסגר שני, יצאו העובדים הסוציאליים למאבק על שיפור תנאי השכר והמוגנות. המאבק, שנראה ברגע הראשון כחסר סיכוי, זכה לאהדה ציבורית, גם בזכות העובדה שחלק גדול מהקהלים שפגשו את העובדים הסוציאליים בשנה האחרונה לא הכירו את פעילותם קודם לכן. ב-18 במארס יכולים העובדים הסוציאליים לעצור לרגע ולהשקיף בגאווה על הישגיהם, רגע לפני שהם ממשיכים לצעוד כסוכני שינוי בשבילי החברה בישראל ובעולם.