קרב תל חי

האופן שבו חברה זוכרת את עברה, אינו ספונטני. הוא משתנה בהתאם לרוח התקופה ולמשקפי המנציחים. פרשת תל-חי אירעה אך פעם אחת, אך זיכרונה משתנה תדיר ומשקף את החברה המנציחה יותר מאשר את אירועי העבר עצמם.

ב-1 במרץ 1920, נפל דבר בתולדות הזיכרון הקולקטיבי בארץ ישראל: מה שנודע לימים כקרב תל-חי, היה נקודת ציון משמעותית בשורה של אירועים ביטחוניים שאליהם נקלעו יישובי אצבע הגליל בעקבות נסיגת הבריטים מהאזור בסתיו 1919. פרופ' לילך רוזנברג-פרידמן, ראש המחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה בבר-אילן, כותבת על היסטוריה, זיכרון ועל שתי חלוצות נשכחות. 
 
יוסף טרומפלדור, איש העלייה השנייה ומייסד ארגון "החלוץ", נשלח בדצמבר 1919 לארגן את הגנת היישובים המבודדים. ב-1 במרץ 1920, בחילופי יריות בחצר תל-חי שנוסדה ב-1916 כיישוב חלוצי, נהרגו ששה מגנים, בהם טרומפלדור. החצר ויתר היישובים היהודיים ננטשו עד לדצמבר 1920, כשאצבע הגליל עברה לידי הבריטים. 
 
למאורע זה הייתה חשיבות בעיצוב התודעה הציונית הקולקטיבית: ב-1920, ראשית השלטון הבריטי-המנדטורי על פלשתינה-א"י, הציונות נזקקה לדמויות מופת לשם עידוד צעירים לעלות ארצה ולהיות נכונים להקרבה, ול"מרחבים קדושים" לשם הענקת זריקת עידוד למפעל ההתיישבות. ההחלטה על ההישארות בתל-חי על אף המצב הקשה, ופועלו של טרומפלדור הנערץ, החלוץ הלוחם שהקריב את חייו, היוו דגל. "טוב למות בעד ארצנו", ו"ההתיישבות תקבע את גבולות הארץ", היו לסמלים מכוננים במפעל הציוני, גם אם קיומם במציאות היה אפוף סימני שאלה. 
 
סמלים לאומיים נחרתים בזיכרון על-ידי הנצחות המנחילות מסרים להווה ולעתיד. תל-חי חקוקה בזיכרון הקולקטיבי בשל שורת הנצחות יזומות, החל מהתפילה החילונית "יזכור" שכתב ברל כצנלסון על נופלי תל-חי, טקסט שהוא נכס צאן ברזל גם היום, המשך בחינוך דורות של צעירים על בסיס המוטיב "טוב למות בעד ארצנו", וכלה באנדרטת האריה השואג, מעשה הפסל אברהם מלניקוב, שהוצבה בשנת 1934 בבית הקברות שבין תל-חי לכפר גלעדי, ושאליה עולות לרגל תנועות הנוער בי"א באדר מידי שנה. 
 
לאריה השואג קדם פסל "הגליל ושומרותיו", מעשה ידי יעקב דב גורדון, שהוצב בחצר תל-חי כבר בשנת 1921. בפסל זה, חשפה ד"ר סמדר סיני בספרה "השומרות שלא שמרו", נחקקו דמויות שתי נופלות תל-חי, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, כשהן אוחזות במגיני דוד, ומעליהן מלאך. הפסל ביקש להנציח את אירועי תל-חי תוך הבלטת ההיבט המגדרי: חלוצות שהקריבו עצמן, סמל לשוויון המגדרי ודגם לחיקוי. במהלך השנים החצר ננטשה, הפסל נעלם, ועמו התעמעם גם זכרן של צ'יזיק ודרכלר.