דגל ישראל כסמל לאומי

שכיחותם וכוחם של סמלים טמון בכך שקבוצות אנשים מכירות, מבינות ומזדהות עמם: סמלי לאום, ספורט, צבא, וסמלים נוספים הם בעלי כוח רב, המשמש להגדיר זהויות קולקטיביות.  

מצד אחד, לסמלי מדינת הלאום - ובראשם לדגל - משמעות עמוקה, עוצמתית ורגשית עבור ציבורים גדולים. הסוציולוג האמריקאי רוברט בלה טוען בספרו "דת אזרחית", שהלאומיות האזרחית המודרנית זכתה למעמד של דת, וסמליה נתפסים כמקודשים. די להיזכר בטקסי הלאום בישראל, כדי להיווכח בעוצמה וביראה שלה זוכה דגל המדינה. ואכן, במדינות רבות, כולל ישראל, ביזוי דגל הלאום נחשב לעבירה פלילית.  

כסמלים נישאים, הדגל עובר תהליך מיזאון (נעשה מוצג במוזיאונים), וכך במוזיאון הזיכרון וההנצחה הלאומי לקורבנות הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, מוצג דגל אמריקאי גדול, שנמצא בין הריסות המגדלים, ושוחזר. שם מסמל הדגל את רוח ההתנדבות הלאומית האמריקאית ואת העובדה שהתקפת הטרור כוונה לא לעיר או למדינה, אלא לארצות הברית בכללותה.  

באתר ההנצחה הלאומי בגבעת התחמושת בירושלים, מוצג דגל ישראל שהניפו הצנחנים מעל רחבת הכותל במלחמת ששת הימים. על הדגל מופיע גם כיתוב בכתב ידם של הלוחמים, שחתמו במילים "משחררי ירושלים". כתב היד על בד הדגל מהווה סמל והנצחה לרגע הירואי בהיסטוריה של המדינה. מקרה היסטורי ידוע נוסף של הנפת הדגל הישראלי הוא "דגל הדיו", דגל מאולתר שנצבע על סדין לבן והונף באילת (אז אוּם רַשְרַש) על-ידי הלוחמים עם כיבושה. צילום הדגל נעשה איקוני, אם כי הדגל עצמו מעולם לא נמצא.  

מצד שני, החוקר היהודי-אנגלי מייקל ביליג טוען בספרו "לאומית בנאלית", שסמלים לאומיים, ובראשם הדגל, נעשו מחזה שכיח ונפוץ. דגל הלאום חדר לחיינו ולמרחבינו היום-יומיים: אזרחים מניפים את הדגל ממרפסות ודגלונים מקשטים מכוניות משפחתיות. הלאומיות נעשתה שכונתית, ביתית ואף אישית. כך מגדירים הדגלים מרחבים פוליטיים וזהות שבטית "מלמטה", על-ידי אנשים רגילים מהיישוב, לא רק על-ידי נושאי משרות ממלכתיות בכירות או בטקסים רבי הוד.  

לאחרונה ראינו דגלים מונפים בהפגנות ברחבי הארץ. דגל ישראל הונף לצד דגלים שחורים או ורודים, וכך נוצר סמל חדש, חיבור של שני סמלים-דגלים מוכרים. הסמל החדש מייצג פטריוטיזם ולאומיות ישראלית לצד ממד ביקורתי ונופך לעומתי שמעניקים לו הדגלים האחרים.  

מעוניינים לקרוא על זרקורים נוספים לאורך השנה? היכנסו