כשאת מביטה בתינוקך במבט מצועף – מבטו מצטעף בתגובה אוטומטית

האישונים שלנו משחקים תפקיד חשוב בהעברת רגשות. התרחבות והתכווצות של האישונים יכולה לשקף התרגשות, התאהבות, מסתורין, סקרנות, וגם מאמץ קוגניטיבי. במאה ה-19 נהגו נשים לשים לפני מפגשים רומנטיים טיפות בלדונה (Atropa belladonna) שמרחיבות את האישונים, כדי להעביר לבני זוגן את המסר שהן מאוהבות. במסעדות רומנטיות אוכלים לאור נרות, כיוון שתאורה עמומה גורמת גם היא להרחבה של האישונים ובכך משדרת אמפטיה, קשב והתרגשות מבן או בת הזוג.

התרחבות אישונים, כך התגלה במחקר ראשון מסוגו בעולם, מתרחשת גם כשתינוקות מסתכלים על הוריהם ולהיפך, והיא מסתנכרנת באופן אוטומטי: כשהאישון של התינוק למשל מתרחב לרגעים - האישון של ההורה יגיב בהתאם ויתרחב גם הוא. "לסנכרון פיזיולוגי יש חשיבות גדולה מאוד לנו, בני האדם, כיצורים חברתיים, כי אם אני ואת באינטראקציה והגוף שלך מגיב לשלי – זה משדר לי באופן לא מודע שאנחנו ביחד, אנחנו קשורות, וזה גורם לקשר בינינו להתחזק", אומרת פרופ' רוני גבע, מנהלת המעבדה הנוירו-פסיכולוגית התפתחותית בבר-אילן, בה התבצע המחקר. "הנקודה הזו משמעותית במיוחד בקשר בין הורים לילדים, כי היא מסמנת לילד או הילדה שיש מישהו שרואה אותם, שומע אותם, אמפטי לצרכים שלהם, רואה שלא טוב להם וצריך להקל עליהם".

התינוקות הם שחקנים פעילים בתהליך יצירת הקשר

היכולת לתקשר, מסבירה פרופ' גבע, היא מהותית לחיינו כיצורים חברתיים, והיא מחולקת לשלוש מערכות. המערכת הגבוהה ביותר, והאחרונה להתפתח, היא המערכת הסימובלית-המודעת. זו מערכת שמבוססת על מוסכמות חברתיות, אם זה ג'סטות חברתיות (נפנוף יד לשלם למשל), שמתחילות להתפתח בגיל תשעה חודשים בערך, ואם זו המערכת המילולית, שמתחילה להתפתח לקראת סוף שנת החיים הראשונה. המערכת השנייה, המערכת ההתנהגותית, מתחילה להתפתח לפני זו הסימבולית, בערך בגיל חודשיים, כשהתינוקות מתחילים להושיט ידיים לעבר חפצים שמעניינים אותם, מה שמסייע להורים להבין מה מעניין, מפעיל, מסקרן ומרגש את תינוקם. הבנה זו מניעה את ההורים לפעול בהתאם, ובכך לחזק את תחושת התינוקות שהם מתקשרים את צרכיהם ומובנת. תקשורת זו משתכללת ככל שהתינוקות מתבגרים ומתפתח הרפרטואר ההתנהגותי. המערכת השלישית, המערכת הפיזיולוגית, מבשילה כבר בסוף ההיריון, ואיתה מגיעים הילדים לעולם. "כשהתינוק עדיין עובר ברחם הוא מסונכרן לחלוטין עם גוף האם. כשהיא יותר פעילה, למשל, קצב הלב שלו ורמות החמצן שהוא מקבל יעלו. זה מתאפשר באמצעות מערכת העצבים האוטונומית, שמבשילה ראשונה במהלך ההיריון, וכשתינוקות נולדים היא בשלה יותר בהשוואה למערכות הנוירולוגיות האחרות, והיחידה שיכולה לשקף ביטויים שהם נצפים. למשל, כשהתינוק נרגש קצב הלב שלו עולה וצבע העור מסמיק, וכשהוא לחוץ – העור מחוויר", מפרטת פרופ' גבע. "כך, באמצעות הגוף, תינוקות מצליחים לתקשר את מצבם ולהביע מה הם רוצים, עוד לפני שהם יודעים לדבר, להיעזר בג'סטות מוסכמות חברתית או אפילו לשלוח יד".

המרכיב המרתק הוא שהמערכת של ההורה המטפל מהדהדת תגובות אלה ומגיבה באופן דומה. כשהתינוק חרד ופעימות ליבו מואצות - פעימות לב ההורה יואצו תחילה, ואחר יירגעו ויסייעו בכך לתינוק לווסת את חרדתו. כשמבטה של התינוקת ממוקד ואינטנסיבי - יחוש גם ההורה שמבטו "נעול" על מבטה. יכולת מופלאה זו מתאפשרת גם היא בזכות מערכת העצבים האוטונומית, שמאפשרת את הסנכרון של המערכת הפיזיולוגית של התינוק עם האם, או עם דמות מטפלת אחרת, גם מחוץ לרחם, באמצעות מנגנון של חיקוי אוטומטי (Neural mimicry). לדברי פרופ' גבע – מדובר במנגנון קריטי בראשית ההתפתחות. "לאדם בוגר יש ארגז כלים משוכלל ובשל, והמערכת הבוגרת יכולה להתנהל עם תחושות נוספות מלבד התחושה הפיזיולוגית. האמא יכולה למשל להיות מאוד עייפה, אבל לבטא התנהגות שלא תואמת למצב הפיזיולוגי הזה – למשל לשיר לילד שירים שמחים. התינוק, בראשית התפתחותו, לא מסוגל להכיל פערים מהסוג הזה. לכן המשקל של התגובות הפיזיולוגיות מאוד גדול, והסנכרון הפיזיולוגי עם ההורה מהווה את הבסיס להיווצרות מערכת התקשורת כולה, על כל שלביה. יתרה מזאת: אם בעבר מודלים התפתחותיים היו מטרנליסטיים מאד, והמחקר שם המון משקל על התפיסה ההורית וההתנהגות ההורית - המחקר שלנו מפנה את תשומת הלב לכך שגם לתינוק או לתינוקת יש תפקיד בקשר, הם שחקנים פעילים ויש להם חלק באופן שבו הדברים יתנהלו. סט הכלים שלהם שונה, ודאי בראשית הדרך – על אף זאת הם לוקחים חלק חשוב בעיצוב האינטראקציה. ככל שסט המערכות של התינוקות משתכלל עם הגיל, ניתן למערכת הפיזיולוגית פחות משקל, תוך הסתמכות על המערכות האחרות".

הסנכרון הפיזיולוגי כולל מגוון רחב מאוד של ביטויים: סנכרון של קצב לב, ביטויים נצפים בעור כמו צבע העור, הברק שלו והמליחות שלו, וסנכרון של פעילות עצבית שניתן למדוד ב-EEG. השינויים הללו קורים באופן לא מודע. "כשהורה רואה את התינוק שלו מחוויר – הוא יחוויר בעצמו. כשהוא יראה אותו נרגש – הוא יתרגש איתו, וכשהוא יהיה רגוע - גם ההורה יהיה רגוע. הסנכרון הזה לא קורה כל הזמן, כי הוא גובה מהגוף המון משאבים, והוא קורה לרגעים מאוד קצרים. אבל כשהוא קורה – זה מאוד משמעותי, מאוד אישי בקשר בין הורה לילד, ומאוד מאוד חזק", מחדדת פרופ' גבע. "בעבר זה תואר כתופעה שמאפיינת קשרים, אבל המחקר שלנו, אותו מוביל הדוקטורנט אור ליפשיץ, חוקר את ההנחה שהעוצמה של הסנכרון הפיזיולוגי כל כך גדולה לא כי הסנכון הפיזיולוגי מאפיין את הקשר, אלא כי הוא מחולל את הקשר – הוא גורם לקשר לקרות. הוא מאפשר את ההתחלה של ההתקשרות בין ההורה לתינוק עוד הרבה לפני שהתינוק יכול להתנהג, לבטא את מה שהוא רוצה ולומר מה הוא צריך. הסנכרון הפיזיולוגי הזה כל כך עמוק, ומקודד ברמות רבות כל כך במערכת העצבים שלנו, שהוא נשאר איתנו גם בבגרות. הילדה שלך יכולה לטייל בקצה השני של העולם, אבל בצליל הראשון שהיא תגיד לך בטלפון תדעי מה שלומה, כמה היא עייפה, כמה היא רעבה ואם לא טוב לה. יתרה מזאת: הסנכרון הזה משרת גם את הקשרים שלנו עם אנשים אחרים בהמשך החיים. הוא מתקשר למודל של התקשרות בטוחה, ומסביר את השורשים העמוקים של היווצרות התקשרות, ולמה התקשרות של תינוק והורה היא כל כך חזקה ומשמעותית".

"החוסן של הדור הבא טמון בהשקעה שלנו בינקות"

במעבדה של פרופ' גבע, המעבדה הנוירו-פסיכולוגית התפתחותית במחלקה לפסיכולוגיה של מרכז גונדה לחקר המוח, עוסקים חוקרות וחוקרים צעירים בשנים האחרונות בפיתוח הטכנולוגיה לאיתור סנכרון פיזיולוגי ותגובות פיזיולוגיות של הורים ותינוקות או ילדים. המודל מבוסס על גוף שלם של מחקר שיצא מהמעבדה וממעבדות אחרות העובדות איתה בשיתוף פעולה, וממוקמות בין השאר ביפן, בהולנד ובמיאמי. במסגרת המחקר נבדקים ההורים והילדים בסיטואציות מובנות ובסיטואציות חופשיות, במעבדה ובבית. המדידה מתבצעת בשלל מערכות מדידה פיזיולוגיות, ובהן מערכות לניטור פעילות לבבית ומערכות EEG ניידות, שמודדות את הפעילות המוחית החשמלית באמצעות אלקטרודות. במחקר זה נחקרו לראשונה, כאמור, גם האישונים, באמצעות מערכות לניטור תנועות עיניים ופעילות אישון מרחוק. ממצאי המחקר פורסמו בסוף חודש פברואר 2024 במאמר בשם "An integrative model of parent-infant communication development", שפורסם ב-"Child Development Perspectives", המגזין המוביל של האגודה העולמית לחקר ילדים. "קיבלנו המון, המון פידבקים", מספר פרופ' גבע. "המאמר הוצג בכנס דואט, הכנס הארצי של הפסיכולוגיים ההתפתחותיים, שנערך באוניברסיטת בן-גוריון, והוא יוצג בשלושה כנסים נוספים בהמשך. פורסמה על המחקר כתבה ב'הארץ', שהובילה להמון תגובות מקהילות המטפלים ומקהילת מחוקרים, וקיבלנו מספר בקשות לשיתופי פעולה עם בית הספר לרפואה בצפת ומרכזים טיפוליים בדרום תל אביב וברחבי הארץ. אני חושבת שדווקא בתקופה זו, של משבר לאומי עמוק, חיוני לנו, כאקדמיה וכחברה, להפנות משאבים למחקר של התחום הזה. החוסן של הדור הבא, של התינוקות שנולדים בתקופה הזאת, טמון בהשקעה שלנו בגיל הינקות, ברווחה הנפשית של הורים צעירים, ובבניית מערך תמיכה לאומי להקלת ההתמודדות. התינוקות האלה צריכים לגדול עם חוסן רגשי, מסוגלות להתמודד עם אתגרים, יצירתיות וגמישות מחשבתית,  כדי שיגדלו להיות אנשים ונשים שמסוגלים להתמודד עם העולם הקשוח והלא מוכר שמצפה להם ולתמוך באחרים הזקוקים להם, מתוך ערבות הדדית, פתיחות וכיבוד האחר על המוכר והייחודי שבו".

לתוכניות הלימודים במחלקה לפסיכולוגיה