מרים קרנץ

"גדלתי בריברדייל, ארה"ב, ועליתי לישראל לפני שלוש שנים. שירתי שנה וחצי במח"ל, תוכנית שבה נוער יהודי מחו"ל מתנדב לשירות בצה"ל, ביחידה של חיפוש והצלה. זו היתה תקופה משמעותית, אך לא פשוטה - הן ברמה הפיזית, כיוון שנשאתי משקל של כשני שלישים ממשקל הגוף שלי; והן ברמה הנפשית, כיוון שהיו משמרות ארוכות ושהיות ממושכות בבסיס. למרות הקושי זו הייתה הדרך הטובה ביותר ללמוד עברית ולהשתלב בחברה הישראלית. אין לך זמן לחשוב על דברים, ואחרי שנה וחצי פתאום הבנתי שהשירות הסתיים".

מרים בחרה ללמוד פסיכולוגיה שכן לדעתה זהו תחום רלוונטי המתקשר לכל עיסוק שתבחר בחיים. "וזה גם תחום מעניין בפני עצמו, במיוחד כיום. בעיני כולם צריכים ללמוד פסיכולוגיה, גם אם הם לא מתכוונים לעבוד בתחום". 

בימים אלה במיוחד מרים מרגישה חלק מהמדינה ולכן היא נרתמת לעזרה לטובת הכלל. "כשאת עוזרת, יש הרגשה של פחות בדידות ויותר תקווה. אני משתתפת בפעילויות שונות - מטפלת בילדים מפונים מהדרום, מסייעת לרועים באזור השומרון ומשנעת ציוד למי שצריך. לגבי הציוד, את לא רואה בדיוק למי הוא עבר ואיך הוא תורם, אך עם הילדים, את יכולה ממש לראות ולחוש כיצד הסיוע שהגשת עוזר להוריהם. גם החקלאים מוקירים תודה על העזרה.

בימים אלה היא מתגוררת בגבעת שמואל עם שותפים, שגם הם מארצות הברית. "זה נעים לנו כי כולנו באותו מצב. יש לנו תחושות דומות, אך לפעמים אנחנו קצת אבודים ובודדים. אין לי כוונה לעזוב את ישראל, אך קשה להיות כאן בלי משפחה או בן זוג. גם המשפחה שלי שמחה שאני בבית כאן בישראל ואני בטוחה שהם היו רוצים להצטרף אלי, אבל הם גם דואגים. אני מתגעגעת למשפחה שלי, אבל לא לחיים בארה"ב. החברים האמריקאים שלי שבעבר התלבטו אם להישאר בישראל, החליטו עכשיו להישאר. המצב הזה גרם להם לאהוב את המדינה יותר".

מרים אומרת כי היא מרגישה שכאן המדינה שלי. "זו הרגשה מוזרה ועוצמתית, להיות מחוברת לארץ. כשאני מסתובבת, יש לי תחושה שיש לי קשר לאדמה. החלום שלי הוא לגדל כאן משפחה ולבנות בית אמיתי ואת העתיד שלי כאן. אני גם מקווה שהילדים שלי ידברו עברית טובה יותר משלי".

לתוכניות הלימוד במחלקה לפסיכולוגיה היכנסו