פרופ' איתן אוקון

פרופ' איתן אוקון, חוקר במרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן, לוחם ב"מגלן" בעברו, הגיע לקיבוץ עלומים בעקבות נישואיו לד"ר שרית אוקון, בת הקיבוץ. שרית אף היא חוקרת באוניברסיטה, כפוסט-דוקטורנטית בקבוצת המחקר של פרופ׳ ליאת איילון בביה"ס לעבודה סוציאלית. למשפחת אוקון חמישה ילדים בכיתות ג'-יא', שנולדו וגדלו לתוך מציאות החיים הביטחונית המורכבת על קו הגבול. למרות שהמשפחה מתורגלת בחיים בצל איום הרקטות מעזה, איתן ושרית מספרים כי הסיוט האיום והנורא שהתרחש בעוטף עזה, שינה את חייהם ואת תפיסת עולמם מקצה לקצה.

פרופ' אוקון: "בערך ב-6:20 בבוקר התחיל מטח כבד של טילים מעזה ושל יירוטיי כיפת ברזל. הערנו את הילדים ורצנו במהירות לממ"ד. כשהמטח הסתיים, התחלתי לשמוע קולות ברורים של ירי קלאצ'ניקוב מבחוץ, ובמקביל קיבלתי הודעות בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות על חשש לחדירת מחבלים למשק".

אוקון הבין מיד את חומרת האירוע ופקד על משפחתו להישאר בממ"ד הסגור, להחשיך את הבית, לשמור על דממה, ואסר עליהם לפתוח את הדלת. הוא לקח ממחסן הבית אפוד וקסדה, ויצא לכיוון הנשקייה. בנשקיית הקיבוץ התכנסו 10 חברי כיתת הכוננות, לקחו את מעט התחמושת שמצאו שם, ויצאו להילחם בחוליות המחבלים שחדרו למשק. "במהלך היום נכנסו לעלומים עשרות מחבלים, מכיוונים שונים ובשעות שונות, ועד שכוחות הביטחון הגיעו, התפקיד שלנו היה להגן על הבית", הוא משחזר.

חוליית המחבלים הראשונה נכנסה למשק עם אופנועים וביצעה טבח נוראי במגורי התאילנדים והנפאלים. בדיעבד הסתבר שקולות הירי הראשונים שנשמעו בקיבוץ הגיעו משם, וכשחברי כיתת הכוננות הגיעו לאזור כבר היה מאוחר מידי. המשימה הבאה של חברי הכיתה הייתה להגן על בתי הקיבוץ.

חולייה נוספת של מחבלים חדרה דרך מטע האבוקדו, והתנהל מולה קרב פנים אל פנים: "ליד הבריכה של הקיבוץ ראינו שאחד מחברי כיתת הכוננות פצוע", מספר אוקון. "חילצנו אותו תחת אש לבית אחות הקיבוץ והמשכנו לנהל קרב עם המחבלים באזור. המחבלים התמקמו ב'גן הדר' שהוקם לזכר הדר גולדין, וניהלנו איתם קרבות גם שם, תוך שאנחנו מחפים על פצוע נוסף במקום. לאחר שהדפנו את התקפת המחבלים בזירה זו, ותוך שמצבו של הפצוע הדרדר, הצלחנו לחלץ גם אותו לבית האחות", נזכר אוקון.

חוליה נוספת של מחבלים שחדרה בשעות הצהריים לקיבוץ, הצליחה להגיע לחצר אחד מבתי הקיבוץ ולירות על אחד מוותיקי הקיבוץ בבטנו. כשנשמעו קולות הירי, חברי כיתת הכוננות הגיעו גם לשם וסייעו בחיסול ובהדיפת המחבלים.

רק כחמש שעות לאחר פלישת חמאס לשטח ישראל, החלו להגיע לעלומים אנשי כוחות ביטחון וחיילים מיחידות מיוחדות שסייעו ללחימה מול המחבלים ולפעולת הסריקות בין

הבתים: "בשעות הצהריים כבר היו לנו שלושה חברי כיתת כוננות פצועים ונותרנו כמעט בלי תחמושת. הלוחמים שבאו היו אנשי מקצוע מנוסים. אם הם לא היו מצטרפים אלינו הכול היה נגמר אחרת".

בכל שעות הלחימה, שרית הייתה נצורה בממ"ד עם חמשת הילדים, כאשר סביבם קולות עזים של ירי. "לראשונה בחיי חשתי פחד קיומי וממשי, גם על איתן וגם עלינו", היא מתארת את החוויה מהצד שלה: "בהתחלה חשבתי שרק עלומים מותקפת, אבל במהלך השעות קיבלנו דיווחים מהקיבוצים השכנים, והחשש הלך והתגבר. כל רגע ביום הזה היה נורא ואיום. סיוט של חוסר אונים. אנחנו גרים בבית קיבוצי עם חלונות גדולים ללא תריסים, ללא וילונות, ללא מנעולים. הרגשתי חשופה ופגיעה, ומאוד חששתי לחיינו. ברגע שהבנתי שלא ניתן לנעול את דלת הממ"ד הפחד גבר. הילדים ואני ניסינו להזיז מיטות וארונות ולחסום את הדלת, אבל זה הרגיש חסר תועלת. לא היו לנו מים ואוכל במשך שעות, וגם את הצרכים שלנו נאלצנו לעשות בתוך פח מאולתר. הילדים התנהגו למופת. היו רגעים שבהם הם רצו להתקשר לאיתן כדי להגיד שהם שומעים יריות או מפחדים, לא אפשרתי להם מחשש שזה יפריע במשימת ההגנה. רק כשירדה החשכה איתן שלח לי הודעה שהוא 'בסדר' ובדרכו אלינו. אני מודה שלקח לי זמן להאמין לו, וגם כשביקש ממני להיכנס הביתה, פתחתי לו את דלת הבית עם דפיקות לב וחשש רב".

תודות לתושיית כיתת הכוננות וכוחות הביטחון, התקפת חמאס על בתי החברים בעלומים נבלמה, אבל האבדות והפגיעה בקיבוץ קשים מנשוא: 19 עובדים זרים נרצחו, חמישה נחטפו, שלושה מהם נפצעו באורח קשה. חמישה לוחמי צה"ל נהרגו בהגנה על היישוב וחמישה מחברי קיבוץ נפצעו, אחד מהם באורח קשה. בנוסף, הקיבוץ איבד בהתקפת החמאס ובלחימה בעזה שלושה בני משק בשלושה אירועים שונים. בתי הקיבוץ נותרו על תילם, אך חלקים רבים משטחי המשק נהרסו ונשרפו.

במהלך הלילה וביום המחרת, בוצעות סריקות ארוכות על מנת לבדוק שאין יותר מחבלים במשק. ביום ראשון, 8 באוקטובר, בשעה 15:00 יצאו מהקיבוץ ארבעה אוטובוסים עמוסים במשפחות, בדרכם למחנה זמני בנתניה. שרית, הילדים, ויתר בני משפחתם - פונו מהקיבוץ, אך איתן נשאר במשק שבוע נוסף עם כיתת הכוננות כדי לסייע בתחזוקה השוטפת של ענפי הקיבוץ ובתיווך בין המשק לביו אנשי הצבא.

"בשבועות שחלפו מאז" הוא מספר, "אנחנו חיים כפליטי מלחמה. קיבלנו חדר במלון וציוד בסיסי הכרחי לתקופה זמנית. יש הרבה אי ודאות לגבי העתיד הקרוב והרחוק, ואנחנו מנסים להבין איך ממשיכים מכאן".

לצד הטיפול בקיבוץ והדאגה לנפגעים, הצליח פרופ' אוקון לחזור, בהדרגה, גם לשגרת המחקר שלו: "כשבוע אחרי 7 באוקטובר, התחלתי לחזור למעבדה במרכז לחקר המוח ולתפקידי כסגן דקן וראש מחלקה בנושאי תשתיות בפקולטה. סיפרתי לחברי קבוצת המחקר שלי על אודות מה שקרה, הם שיתפו בחוויות שלהם ועודדנו אחד את השני. חברי המעבדה מצידם מגיעים מדי יום למעבדה בהרכב מלא, ועוזרים לשמר שגרת מלחמה. אני מגויס לכיתת הכוננות של הקיבוץ, ובמסגרת זו אני מגיע לקיבוץ לעזור בשימור הפעילות במשק הקיבוץ ובאבטחתו, מתוך הבנה שזו תהא מערכה ארוכה. כוחנו באחדותנו", הוא מסכם.

קרן סיוע לסטודנטים ולסטודנטיות בחזית
חמשת אלפים סטודנטיות וסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן מגויסים למלחמה. בר-אילן הקימה למענם קרן לסיוע כלכלי וכעת אנחנו זקוקים לתרומות שלכם כדי שנוכל לתמוך בהם ולהבטיח את עתידם. הם זקוקים לתמיכתנו כדי להתפנות פיזית ונפשית להילחם בחזית, וכולנו הגב שלהם!
לתמיכה בסטודנטים ובסטודנטיות המשרתים בחזית