פורים וקרנבלים בעולם

מעבר לסיפורי המסגרת המצדיקים את חגיגות פורים או את הקרנבלים בעולם הנוצרי, יש בכולם רובד נוסף משותף, שגורם לאנשים ליצור, להתחפש, לשתות פעם בשנה עד-דלא-ידע בחברתם של זרים גמורים ולתת דרור ליצרים של אכילה וסביאה, תשוקה ואף אלימות. 

כתופעה גלובלית, הקרנבל מבטא מנהגים כמו תחפושות ופרודיות, אך גם את ההזדמנות לאיים על הסדר הציבורי ולערער על היררכיות חברתיות. לעתים, פריעת הסדר הזמנית מתפקדת כמעין שסתום ביטחון המאפשר לחברה לפרוק עול מבלי להביא שינוי בסדר החברתי ובנורמות; ולעתים הוא מאפשר ליצור שינוי חברתי של ממש.

פרופ' חזקי שהם מהתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות מסביר בספרו "מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל־אביב (1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה" מה מסתתר מאחורי המסכה ומה ייחד את הקרנבל המקומי שלנו – חגיגות העדלאידע בתל-אביב בשנות השיא שלהן. מצד אחד, הקרנבל התל-אביבי הסתמך על חגיגות פורים הפרועות באירופה, שבהן שתו לשכרה, הפרו איסורי תורה כמו cross-dressing, יצרו פרודיות על דברי תורה, והעלו הצגות שביזו את תלמידי החכמים וכללו גסויות. מצד שני, מנהלי האירוע בתל-אביב ניסו לשלוט באופן בו באופן מלא. בחגיגות הרחוב התל-אביביות הקפידו על שמירת הסדר והניקיון, נמנעו מהטחת עלבונות, לא הרבו בשתייה, ובתהלוכה חלפו עגלות שמהללות את התוצרת החקלאית המקומית, קק"ל וכדומה.

כך נוצר בעדלאידע מתח בין תהלוכה לאומית קלסית, ובין אירוע קרנבלי, שיכול היה לייצר ביקורת סמויה על האידאולוגיה הרשמית. כשהקרנבל נוסד, המאבק השקט בין הידוק שליטת המארגנים באירוע לבין הערעור על הסדר היה שווה-כוחות. אבל עם השנים, התגברו בהדרגה השמירה על הסדר והפיקוח, ונראה שהכוח הממסדי המלכד גבר על הכוח העממי המפזר.

בסופו של דבר, עיקר תפקידו של קרנבל הפורים לא היה לערער על ההיררכיות החברתיות, אלא לייצב אותן. אף שדיברו על קרנבל הפורים כחג הפורקן הגדול, מין גרסה זעירה של הקרנבל בברזיל, החג שימש בעיקר לקיבוע מעמדה של תל-אביב כמרכז לאומי. אם היה בו משהו חתרני, הוא יצא נגד האידיאולוגיה הכפרית שנהגה לסנוט בתל אביב, ה"בועה" הנהנתנית, שפורים, יום חגה, הבליט אותה בתור בירתה העולה של המדינה שבדרך.

מעוניינים לקרוא על זרקורים נוספים לאורך השנה? היכנסו