בילי הולידיי

אלאונורה כמעט שלא הגיעה לבית הספר, למדה את שפת הרחוב ופיתחה יכולת הישרדות ואישיות של ילדת רחוב קשוחה ומרדנית. לפני גיל 10 נשלחה לבית מחסה, שנה לאחר מכן נאנסה. ב-1928 היא ואמה עברו להארלם, בעיצומו של רנסנס תרבותי של השחורים. שם ניסתה את מזלה כזמרת בבתי הקפה ושינתה את שמה לבילי הולידיי.

בתחילת שנות השלושים החלה להופיע עם בני גודמן ודיוק אלינגטון. אצלם זרחה בסגנון אישי מיוחד, אינטליגנציה מוזיקלית נדירה, גוון קולי דקיק, אבל הגשה כנה ועמוקה - אף אחד לא שר כמוה. בתקופת הסווינג התגלתה כשורדת חזקה בעולם גברי שלא פחדה מאיש. כל חייה סבלה מגילויי גזענות קשים, ותחת חוקי ההפרדה הגזעית לא פעם הייתה השחורה היחידה באולם גדוש בלבנים. ערב אחד שמעה קריאה מפאתי האולם :״אולי הפרוצה הכושית תשיר לנו שיר נוסף?״ הולידיי החליטה שלא תשיר עוד עבור תזמורות ריקודים.

ב-1938 נפתח בניו יורק "קפה סוסיאטי", שם הוסרו המחיצות בין לבנים ובין שחורים. הולידיי נקראת לשיר שם בערב הפתיחה, הפכה לזמרת הבית והתגלתה כזמרת עצמאית, בעל נוכחות בולטת, בחירה אמנותית חסרת פשרות והגשה אישית נדירה. אז החלה לשיר את "פרי מוזר", פואמה על מעשי לינץ' בשחורים שהתרחשו בדרום ארצות הברית. שיר המחאה האמיץ, שהפנה אצבע מאשימה אל החברה הלבנה החולה, הפך לאחד מהמזוהים ביותר עם הולידיי. השיר הזה הכניס אותה לצרות רבות, כולל התנכלויות מרשויות החוק, אך הולידיי לא הסכימה לוותר עליו.

היא חיה חיים מוחצנים: קיימה זוגיות עם גברים אלימים וכוחניים, אך נענתה גם לחיזורי נשים, צרכה אלכוהול והתמכרה לסמים. בחירתה בחיים אלו מתמיהה, שכן הייתה חזקה מאוד, מנטלית ופיזית. מצד אחד הולידיי חיה כג'אנקי, ומצד שני המשיכה לככב בהופעות ובהקלטות, בשירה שמיקמה אותה כאחת משלוש הדיוות הגדולות בעולם הג'אז (עם שרה וואהן ואלה פיצג'רלד). שיריה על אהבה שדעכה, על הגבר שהייתה רוצה שיהיה לה, על אכזבות, שברון לב, בדידות ואובדן הם מסחטת דמעות.

לאחר מותו של חברה הטוב לסטר יאנג, הולידיי התמוטטה. ביולי 1959 נתלשה מהחיים, בת 44. לא היו לה ילדים, אך היא הותירה מורשת אדירה כמבצעת ג'אז פורצת דרך בעלת יכולת ביטוי אותנטית נדירה.

הפלייסליט הזה מוקדש לבילי