"חשוב לי שיראו גם אנשים בכיסא גלגלים בקמפוס"

זה שנים שאוניברסיטת בר-אילן עוברת תהליך מתמשך של הנגשה במטרה להפוך את הקמפוס למרחב שבו אנשים ונשים עם מוגבלות פיזית לא ייאלצו להתפשר או ליהנות פחות מהשירותים וההזדמנויות שמציעה האוניברסיטה.

סיפור תהליך ההנגשה של בר-אילן שזור בין היתר בסיפורו של דוד לייטנר מבית הספר לתקשורת שהגיע לקמפוס לראשונה ב-2002 כסטודנט צעיר, לאחר שנפצע בעת שירותו הצבאי. לייטנר גילה בעיות נגישות משמעותיות בקמפוס והחליט לפעול בעניין. הוא פנה לראש אגודת הסטודנטים דאז חגי תם, יצר תפקיד חדש בארגון, וכך הפך ליועץ הראשון בארץ בתחום הנגישות וההכלה באגודת סטודנטים. הוא מילא את התפקיד במשך שנתיים, שבמהלכן היה בין מארגני יום הנגישות בקמפוס שנערך בשיתוף "נגישות ישראל", ודאג שפעילויות האגודה יהיו נגישות לכולם ולכולן – ככלל.

לייטנר ביקר בכל חלקי האוניברסיטה ומיפה אותה, תוך התמקדות בכל אותם מקומות שהפריעו לתנועתם במרחב של אנשים ונשים בעלי צורכי ניידות שונים. בתוך כך הוא הנחה את אנשי הסגל הרלוונטיים בכל מה שקשור לתכנון הקמפוס והמבנים בו כדי שיהיו נגישים לכל. הוא עבד בצמוד לורד זוטא, אדריכלית הנוף של בר-אילן, ועם אנשי שטח כמו אהרן בוזגלו. יחד הם הציבו לעצמם יעדים כמו בניית מעלית בספרייה המרכזית, שלפני כן פשוט לא הייתה נגישה למי שמתנייד בכיסא גלגלים., שינויי הנגשה נוספים כללו התקנת רמפות בכל מעברי החצייה של האוניברסיטה, ובניית שיפוע מאזור הכולל (411) לכיוון צפון הקמפוס (504) כדי שסטודנטים וסטודנטיות בכיסאות גלגלים לא יצטרכו לעשות סיבוב גדול להגיע לאותו מעבר החציה. היום יש גם שאטל נגיש שעוזר להגיע מצד אחד של הקמפוס לצד השני, דבר שלא היה כשלייטנר היה סטודנט, וכן יש היום יותר חניות לנכים בקמפוס.

לקראת סיום התואר הראשון, לייטנר התקבל לתואר שלישי ישיר, אך לא עזב לרגע את נושא הנגישות. הוא המשיך להתנדב והיה שותף בהקמת פורום נגישות באוניברסיטה, בו היו חברים סטודנטים ואנשי מקצוע. לייטנר המשיך לעבוד עם האוניברסיטה תוך כדי לימודיו לתואר שלישי ועזר בפרויקטים רבים מעבר להנגשה לבעלי מוגבלות מוטורית. הוא עבד עם הנהלת האוניברסיטה כדי לבסס קריטריונים ונהלים ברורים להכלת סטודנטים וסטודנטיות עם מוגבלויות פיזיות, לקויות למידה וצרכים מיוחדים; ופעל במשך שנים עם שרון קז'דן, ראש מדור תמיכה והנגשה לסטודנט, על הכלתם באוניברסיטת בר-אילן של מי שזקוקים להתאמות הוראה והתאמות פיזיות שונות.

לקראת סיום התואר השלישי ב-2010, לייטנר החל במילוי תפקיד, שבמסגרתו עזר לפתח תארים בשפה האנגלית עבור תלמידי חו"ל בלשכת דקן הסטודנטים. אף שהתרכז בפרויקט המאתגר החדש, המשיך להיות שותף בנושא הנגשת האוניברסיטה. כחלק מעבודתו בלשכת הדקן, הוא סייע בשיפור מערכת הגשת מועמדות בהעדפה מתקנת עבור אנשים ונשים עם צרכים מיוחדים, ולקח חלק בתהליך הקבלה ללימודים של אלה שפנו דרך המערכת הייעודית.

בשנת 2018 הוקמה ועדת הנגישות של בר-אילן, שבראשה עומדת עופרה וטורי. דרך הוועדה לייטנר ממשיך לעבוד עם הנהלת האוניברסיטה על סוגיות בתחום ההנגשה וההכלה בקמפוס. לאחרונה הוא ייעץ לוועדה כיצד לגשת לנושא המוגבלות הפיזיות ולדון בהן עם הסגל המנהלי והאקדמי.

"הדבר העיקרי בעיניי זה הנגשת העולם הדיגיטלי של האוניברסיטה," הוא אומר. "שכל הרצאה תהיה עם כתוביות, שכל אתר יהיה נגיש. מעבר לזה אני גם רואה צורך, עכשיו כמרצה, שנתמקד לא רק בסטודנטים, אלא גם בעובדים ומרצים - איך אנחנו דואגים להנגשת מיקום העבודה ועוזרים להם ולהן. לפעמים קשה לאדם שכל חייו היה 'בסדר' לבקש עזרה או הנגשה של סביבת העבודה, ולא תמיד ידוע למי לפנות בנושא או לא רוצים לדווח מתוך חשש להמשך ההעסקה".

ד"ר לייטנר מספר שהאתגר הגדול ביותר הוא יצירת קשר עם נשים ואנשים עם מוגבלויות או צרכים מיוחדים וליידע אותם על זכויותיהם ואיך עליהם לפעול כדי לקבל אותן, בין אם מדובר בסטודנטים, עובדי הנהלה או מרצים. "יש לא מעט אנשים שאני פוגש שבכלל לא יודעים עד כמה האוניברסיטה מוכנה לעזור – בין אם זה להעביר שיעור לכיתה שתהיה יותר נגישה, אישור כניסה ברכב למוגבלי תנועה קשים, ובין אם אלה התאמות בסביבת העבודה או בלימודים, או ליווי ועזרה תוך כדי הלימודים," הוא מציין.

אם אתם רוצים להיות שותפים להפיכת הקמפוס למקום מכיל יותר, ד"ר לייטנר מציין שיש אנשים שלא מפריע להם שבאים להציע עזרה, אך יש אחרים ואחרות שלהם זה מפריע מאוד. לכן, היו ערים ורגישים למה שקורה סביבכם ואל תדחפו. מעבר לזה, אם ראיתם שיש מפגע ברמפה, בעיה במעלית או כל דבר אחר שעלול להפריע בתנועתם של נכים  – דווחו על כך. ולייטנר מדגיש "לעולם אל תשתמשו בשירותי הנכים כי ה'זה רק יהיה לרגע' שלך זה יוכל להרגיש זמן רב למי שזקוק".

היום לייטנר הוא מרצה מן החוץ ומלמד את הקורס "מנהיגות, אסטרטגיה ופוליטיקה" בתוכנית הבינלאומית של האוניברסיטה. הקורס אינו עוסק בנושאי הנגשה, אולם, אומר ד"ר לייטנר, "יותר חשוב לי זה שהסטודנטיות והסטודנטים יראו שגם מישהו בכיסא גלגלים, שסובל מכאב כרוני כמוני, משתתף בעולם האקדמי. אני מקווה שהעובדה שאני מגיע עם האתגר שבנכות להרצאות, לכשעצמו מראה שהנגישות וההכללה חשובות. אני לא מסתיר את אופי המגבלה - הם רואים שלפעמים אני מתמודד עם התקף כאב ועוברים כמה רגעים לפני שאני ממשיך להרצות. אבל אני משתדל להיות דוגמה בתקווה שכשיגיעו לאן שיגיעו, תלמידיי יהיו פתוחים ויתנו צ'אנס גם למי ששונה או מוגבל".