אמנות נשית בשואה

במשך שנים, התפיסה ההיסטורית המקובלת ביחס לשואה הייתה שהמין והמגדר לא היו רלוונטיים למדיניות ההשמדה ולמה שחוו הקורבנות, שכן הפתרון הסופי לא הבחין בין נשים, גברים וילדים יהודים. ד"ר מור פרסיאדו מהמחלקה לאמנות יהודית בבר-אילן כותבת כיצד החל המגדר למלא תפקיד בהבנת הסיפור ההיסטורי של השואה.

מסוף המאה ה-20, היסטוריוניות של השואה מבקשות להבין את חייהן של נשים בתקופת השואה. מחקריהן מלמדים, שעל-אף ההתנסויות המשותפות לנשים ולגברים, המגדר השפיע על חוויית השואה ועל אופני הסיפור שלה. מה שהפך את החוויה הנשית בשואה לייחודית והשפיע על גורלן של נשים היו החינוך ותהליכי החִברות (הסוציאליזציה) שלהן, ששמו דגש על תפקידיהן כאימהות וכעקרות בית. גם לפיזיולוגיה הנשית הייתה השפעה מכריעה, ונשים רבות התמודדו עם הריונות ולידות בגטאות, בדרכים ובמחנות. יחס החברה הכללית חשף אותן לרמה גבוהה של אלימות מינית וגם תפיסת העולם הנאצית כלפי נשים יהודיות הייתה גורלית לחייהן ולמותן.

בין העדויות מתקופת השואה קיימים גם ציורים ואיורים רבים שצוירו במהלך האירועים ממש. אלו נעשו לרוב בהיחבא, תוך סיכון החיים ומחומרים דלים. מרביתם צוירו בסגנון ריאליסטי חריף, ובמובנים רבים שימשו כתחליף למצלמה, כלי לתיעוד תנאי החיים, ההישרדות והפשעים שבוצעו בקורבנות. מבט מודע למגדר ביצירות אלו מגלה שנשים ביטאו בהן חוויות שהיו משותפות לכל היהודים כמו הכליאה בגטאות, הרעב, המסעות למזרח והטרור במחנות, אבל לצד תיאורים אלו התקיים עיסוק מתמיד בהתנסות הזו מנקודת מבט נשית: דימויים של אימהות עם ילדיהן, טיפוח סביבת המחיה שלהן ושל משפחתן, דיוקנאות של נשים ועזרה הדדית בין נשים, פגיעה בגוף ובמראה הנשי וגם פגיעות מיניות.

בתמונה, שער החוברת "יהודיות בשעבוד" מאת האמנית אסתר לוריא (1998-1912) הכוללת ציורים שציירה בעיפרון דק ועל נייר גרוע במחנה לייביץ'. לוריא תיארה את המציאות הסובבת אותה מתוך תחושת שליחות וחוש היסטורי מפותח, תוך שהיא מתמקדת בציור דמויות הנשים במחנה ובהנצחתן. הציורים הוסתרו על ידי לוריא במשך חודשי שהותה במחנה ומיד לאחר השחרור אוגדו בחוברת וראו אור.

מעוניינים לקרוא על זרקורים נוספים לאורך השנה? היכנסו