בוב דילן
בוב דילן, סמל תרבות ומוזיקאי הרוק הראשון שזכה אי-פעם בפרס נובל, נולד ב-24 במאי. ד"ר נדב אפל מהתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות מציע מבט אחר על האיש שכה מזוהה עם ילדי הפרחים
למרות זיהויו השכיח כ"זמר מחאה" וכאחד הסמלים האיקוניים של תרבות הנגד הסיקסטיזית, בוב דילן הוא אולי הדמות השמרנית ביותר מבין כל היוצרים המכוננים של מוזיקת הרוק.
במפגש שיצר באמצע שנות השישים בין הצליל הקצבי והחשמלי של הרוק'נ'רול, אידיאולוגיית האותנטיות של קהילת הפולק והיומרות האמנותיות-בוהמיאניות של משוררי הביט, דילן ניסח את יסודות תרבות הרוק באופן חדשני שממשיך להשפיע גם על המוזיקה של ימינו. עם זאת, נדמה שהוא לוקח את אותם יסודות פחות ברצינות ממעריציו הרבים.
בניגוד לרבים מבני דורו, דילן אינו מוטרד מהמתח בין אמנות ומסחר. יחסו אל האמנות כלל תמיד יסודות מסחריים, כפי שהתבטא בהשתתפותו בפרסומות שונות (מוויקטורייס סיקרט ועד לפפסי) במהלך השנים והגיע לשיאו עם מכירת הזכויות על כל שיריו לתאגיד יוניברסל ב-2020.
חלק ניכר מיצירתו המוקלטת של דילן חורג בסגנונו הן ממסורת הפולק האקוסטית, איתה זוהה בתחילת דרכו, והן ממוזיקת הרוק החשמלית, אותה פיתח בהמשך.
שירי קאנטרי, מוזיקה נוצרית, פופ-רוק אייטיזי, שירי ילדים ושירי חג הם חלק אינטגרלי מהרפרטואר שלו
גרסאות הכיסוי הרבות שהקליט לאורך השנים לקוחות בעיקר מהמוזיקה האמריקאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20 וכוללות לא רק קלאסיקות פולק ובלוז, אלא גם ביצועים לרבים מלהיטי הפופ ה"מסחרי" של התקופה. מאז שנות התשעים, יצירתו של דילן שקועה בעיקר בנוסטלגיה תמידית למוזיקה האמריקאית שקדמה לעידן הרוק: המוזיקה שהוא מילא תפקיד מרכזי בהשמדתה.
אם יש מאפיין מובהק אחד של תרבות-הנגד של שנות השישים שנותר שריר ביצירתו של דילן, מדובר באנטי-קונפורמיזם, ברתיעה אינסטינקטיבית מחיבוקים ממסדיים, ביקורתיים ופופולריים.
נטייתו לגניבות ספרותיות – בשיריו, בציוריו, בנאום פרס הנובל שלו – ניתנת אמנם להצדקה על בסיס מסורת שירי העם השוללת בעלות על רעיונות ויצירות, אבל מצביעה גם על יחס קליל ומשועשע כלפי ערכי הרצינות והאמנותיות שהרוק החדיר אל עולם המוזיקה הפופולרית, וכן כלפי עצם דימויו שלו כאמן "חשוב" או פורץ דרך.
התנגדותו של דילן למיתוס שלו כאמן מחאה, וכאמן בכלל, מבטאת מהבחינה הזו גם התנגדות עמוקה לכל ניסיון למיתולוגיזציה שלו.