שאלת הבעלות

מאת: אהרן אריאל לביא

השאיפה לבעלות על חפצים, אנשים ואפילו רעיונות, היא מהמאפיינים הבולטים של המין האנושי מיום בריאתו; ואולם, אפסיותו וזמניותו של האדם מעמידה אותה באור מגוחך למדיי. מסכת ביכורים בתלמוד הירושלמי עוסקת במצוות הבאת הפירות הראשונים והמובחרים לבית המקדש כקורבן, ולמעשה כמתנה לכוהנים. המסכת חושפת את קו המחשבה של חז"ל: במהותו אין הקניין הפרטי קניינו של אדם, אלא קניין הבורא. קו מחשבה זה יכול להיות נקודת פתיחה לכל דיון רציני הבוחן את תפיסת הקניין הפרטי ביהדות.

כמו כל המצוות התלויות בארץ, מצוות הביכורים תקֵפה בעת ישיבת העם בארצו והתבססותו בה. מעבר לכך, תנאי נוסף וייחודי לקיום המצווה הוא הבעלות המוחלטת של האדם על הפירות שהוא מעלה כביכורים. למעשה, הפרק הראשון במסכת ביכורים עוסק רוב רובו בהבהרת נושא הבעלות הייחודית על הפירות (מצוות חקלאיות אחרות, כגון פאה ומעשרות, אינן מחייבות בעלות ברמה כזו). מדברי המשנה והגמרא עולה באופן ברור, שרק מי שבעלותו על פירותיו מוחלטת, לרבות הקרקע שבה הם גדלו, רשאי להביאם כביכורים אל המקום אשר בחר ה' וגם לקרוא עליהם את הפסוק מספר תהילים: "אַל תִּיראָ כִּי יעֲַשִׁר אִישׁ כִּי ירְִבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יקִַּח הַכֹּל לֹא ירֵדֵ אַחֲריָו כְּבוֹדוֹ" (מט: ט"ז-י"ז). פסוק זה מבטא דווקא את אי הבעלות של הפרט על פירותיו; בעצם, זאת מעין 'הודאה' בכך שהכול ניתן לאדם מבורא העולם.

אם כן, מי שבעלותו חלקית אינו רשאי להביא את הביכורים לבית המקדש. כמוהו גם מי שגזל ולקח בכוח הזרוע, או מי שהפיק פירות מאדמה חכורה. למשל, הגמרא מקשה ודנה בדין ענף שנגזל ולימים גדל והיה לעץ נטוע באדמת הגזלן. אף שמדובר בעבירה, כך פוסקת הגמרא, מרגע שהתייאשו הבעלים מלחפש אחר הענף (אם בכלל הבחינו בחסרונו), הפירות עוברים לבעלות הגזלן, וקיום המצוות הקשורות בפירות הן באחריותו. רבי יהודה אומר שדין זה כולל את הקדשת הביכורים, אך לדעת שאר החכמים - וההלכה נקבעה על פיהם - הביכורים "הוקשו לקדשי מקדש ולכן אינו מביא". כך או כך, שאלת הבעלות מפגישה אותנו עם היבט נוסף של הביכורים: עליהם להגיע ממקור

טהור לחלוטין, ללא כל פגם בעברם. בשונה מתשמישי מצווה, הביכורים נושאים קדושה משל עצמם. הם כמו נושאים בזיכרונם את עברם, והוא, העבר, מגדיר את מצבם העתידי ואת הקדושה המרבית שיוכלו להגיע אליה. כמו כן הם 'זוכרים', או קשורים, למצב האדמה שעליה צמחו, וסוגיית הבעלות היא תנאי לכך שייחשבו לביכורים במלוא מובן המילה: "הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא" (ירושלמי ביכורים ג' 5).

מסכת ביכורים כולה בנויה סביב העיסוק במהות הקניין הפרטי, באופן מובנה שאיננו שכיח בתלמוד. עיקרו של דבר: הבאת הפירות כמצווה מחייבת בעלות אישית מוחלטת, ותנאי הוא שהבעלים יהיה בן חורין. אף על פי כן, מצוות הביכורים מורכבת מהבאתם אל הכהן ומוויתור מעשי עליהם בתהליך חגיגי ומשמח, ולא כחוויית אובדן, וזאת לצד הקראת פרשת הביכורים, המהווה הכרזה על אי הבעלות של האדם על ביכוריו ועל כל אשר לו בפני בורא העולם. הבעלות העמוקה הנדרשת בנוגע לביכורים מעידה כי אין כאן הפקרת נכסים או ערבוב בעלויות בין בני האדם; נהפוך הוא: מתוך ה'מנדט' שניתן לנו על ידי הבעלים האמיתי להשתמש בעולמו, מקבלת הבעלות של כל אחד ואחת מאתנו תוקף אמיתי לתקופת חיינו, ונוצר היסוד לכלכלה המבוססת על קניין פרטי ועסקאות חופשיות לגביו בין אנשים חופשיים, בני חורין. עם זאת ובמקביל, עלינו לשמר את החיבור למה שמעבר לנו, לשים את תמצית הדברים שבבעלותנו בטנא, ולהעלותם לקדושה תוך הכרזה על ויתורנו עליהם בכל פעם מחדש, אחת לשנה, בחג העצרת.