טבע הבריאה

מאת: שולה פרומר

המגמה הצמחונית והטבעונית הולכת ומתחזקת בהתמדה בשנים האחרונות. גם אם הרוב כרוך עדיין אחר סיר הבשר, הביקוש לשירותי הסעדה טבעוניים עולה ומסעדות רבות כבר מציעות מנות צמחוניות וטבעוניות כחלק מהתפריט הרגיל שלהן. שיעור העוברים לטבעונות בעקבות הרצאותיו של גארי יורופסקי מעורר השתאות, ואיש כבר איש אינו מרים גבה כשמי ממקורביו מצהיר על הסבה תזונתית. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 הצהירו 2.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל על היותם צמחונים או טבעונים (שיעור גבוה מן הנתונים המקבילים בארצות הברית ובבריטניה).

ד"ר יעל שמש, חוקרת ומרצה במחלקה לתנ"ך בבר-אילן, היא טבעונית ובעלת הבלוג "טבעונית למרחקים ארוכים", שבו היא משתפת את קוראיה בחוויותיה כרצה למרחקים ארוכים. לדבריה, המגמה הטבעונית אינה רק אופנה חולפת. היא מצטטת את ויקטור הוגו שאמר כי "אין דבר חזק יותר מרעיון שהגיע זמנו", ומסבירה כי הנהייה אחר הטבעונות באה בעקבות המודעות ההולכת וגדלה ליתרונותיו של אורח חיים זה."לטכנולוגיה יש חלק נכבד בהתפשטות הטבעונות", מציינת ד"ר שמש, "משום שהיא מנגישה לציבור מידע בסדרי גודל שלא הכרנו לפני כן. יותר אנשים מודעים היום להתעללות בבעלי החיים המשמשים את תעשיית המזון. למי שנותר אדיש לסבלם של בעלי החיים, האינטרנט מציע שלל הרצאות של רופאים ואנשי מדע, המסבירים את היתרונות הבריאותיים של תזונה טבעונית. בעקבות כך עולה גם מספרם של אלה הבוחרים בטבעונות ממניעים של בריאות. בנוסף, חשיפת הנזק האקולוגי הכבד שמחוללות תעשיות המזון מן החי גורמת לאנשים עם מודעות סביבתית לבחור בתזונה הטבעונית".

האדם נברא צמחוני

"גם במקורות היהודיים יש תימוכין לכך שאורח החיים הטבעוני הוא המועדף, הן בעיני האל והן מבחינה בריאותית: 'ויַֹאּמֶר אֱלֹהִים הִנהֵּ נתַָתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרעֵַ זרֶעַ אֲשֶׁר עַל פְּניֵ כָל הָאָרץֶ ואְֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְריִ עֵץ זֹרעֵַ זרָעַ לָכֶם יהְִיהֶ לְאָכְלָה' (בראשית א', כ"ט) 'אדם הראשון, לא הותר לו בשר לאכילה' (בבלי, סנהדרין נ"ט). כבר בפרק הראשון בבראשית נאמר לאדם שכלכלתו תהיה על הצומח לבדו. רק לאחר המבול מקבל המין האנושי היתר לאכול בשר. עשרת הדורות הראשונים היו, אם כן, צמחונים. זהו הרצון האלוקי הראשוני, והיתר אכילת בשר הוא סטייה ממנו", מדגישה ד"ר שמש ומוסיפה: "יש המפרשים כי המבול השחית את הצמחייה, ולכן נאלצו בני האדם לאכול מן החי. בתקופת הנדודים במדבר המטיר הקב"ה 'לחם מן השמים', ולא בשר. אך לא רק בראשית האנושות מדובר בתזונה צמחית, אלא גם באחריתה. בחזון אחרית הימים של ישעיהו, כל הברואים יחיו בהרמוניה: 'ואְַרְיהֵ כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן' (ישעיהו י"א).

"הסופר המקראי", מזכירה ד"ר שמש, "מכיר בנפלאות הטבעונות: דניאל וחבריו, חנניה, מישאל ועזריה, שהוגלו לבבל כיועצים במצוות נבוכדנצר, לא אוכלים משולחן המלך (מטעמי כשרות) וניזונים מזירעונים – ומראם טוב משל האחרים (דניאל א'). ייתכן שהסיפור רוצה לומר שההשגחה האלוקית סייעה להם בכך, אבל ראב"ע ואברבנאל מסבירים בפירושיהם לדניאל, שהללו היו בריאים יותר, משום שבשר גורם חולי, ואילו מאכל הזירעונים הפשוטים בריא לאדם. אברבנאל מפרש, כי מאז שהותרה אכילת בשר בדורו של נוח (ונוח אף הוסיף על כך שתיית יין( התקצרו חיי המין האנושי".

מה אכלו חז"ל?

"האוכל הוא ביטוי מוחשי לתנאים הגיאוגרפיים והתרבותיים של הארץ שבה נוצר", אומרת ד"ר טובה דיקשטיין, היסטוריונית שחקרה, במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר-אילן, את האוכל הישראלי הקדום. ד"ר דיקשטיין, המתמחה בשולחן האוכל הארץ-ישראלי בתקופת התנ"ך, המשנה והתלמוד, אומרת כי באותם הימים אנשים לא היו צמחונים או טבעונים מתוך מודעות: "רוב העם לא אכל בשר, אבל לא משום שלא רצה בו, אלא משום שהיה מצרך יקר". לדבריה, טבעונות מתוך מודעות הייתה אצל הציניקנים היוונים (דיוגנס ואחרים), שהאמינו בחיים הטבעיים והסתפקו במעט ההכרחי לקיומם.

מחקרה של ד"ר דיקשטיין מגלה כי האוכל הישראלי בעת העתיקה דמה בבסיסו לאוכל בארצות הים התיכון באותה תקופה, ומרכיביו העיקריים היו "דגן, תירוש ויצהר". מאכלים לא מעטים עברו כמסורת לאורך הדורות, חצו את מרחב הזמן והגיעו עד ימינו. בין אלה מציינת ד"ר דיקשטיין מאכל בשם "ניקודים", אשר "בניגוד למה שחושבים אינו לחם מעופש, אלא צנימים. במדרש הוא נזכר כ'פכסמין' והוא קיים עד היום ברחבי אגן הים התיכון כ'פקסמידס.'" ד"ר דיקשטיין מספרת כי ההחלטה לחקור את התפריט הארץ-ישראלי הקדום ולשחזר אותו נולדה דווקא כששהתה בשליחות בניו-יורק: "ביום גשם אפרורי במיוחד עלה באפי ניחוח של חציל שרוף, כמו שאמא שלי נהגה לעשות. הלכתי בעקבות הריח והגעתי למסעדה לבנונית בלב מנהטן. נזכרתי בסיפור האגדה על שני ילדים יהודים שנפלו בידי חייל רומאי לפני 2000 שנה ונלקחו לרומא כשבויים. בתוך השתלשלות העלילה אומר אחד הילדים, כי עולה באפו 'ריח כרישות מיהודה שהתבשלו בקדירה של כפר חנניה'. ברומא דאז היה אם כן אוכל ישראלי, כגון אותו תבשיל כרישה שניחוחו שונה מיתר מאכלי רומא, ואילו הריח המוכר לי מבית אמא נדף דווקא ממסעדה לבנונית! במילים אחרות, הבנתי שלנו אין אוכל שהוא ישראלי במובהק. הארה זו דחפה אותי לחקור ולהכיר את האוכל הישראלי שהיה לנו פעם - ונעלם".

המחקר ותהליך השחזור שבא בעקבותיו היה מורכב ונמשך עשור. "הצלבתי מקורות מידע רבים: התנ"ך, המשנה, התלמוד ושאר ספרות חז"ל, ספרות חוץ מקראית, כתבים העוסקים בעמים השכנים - החל בשומר וכלה ברומא בתקופות השונות, וגם עדויות ארכיאולוגיות-בוטאניות שסייעו לי בזיהוי הצמחים וחומרי הגלם שהיו אז. החלטתי להתמקד באוכל הצמחוני שהיה האוכל הבסיסי בעת העתיקה. נסעתי לארצות שכנות - טורקיה, כרתים וירדן - וכן ערכתי מחקר אתנוגרפי בקבוצות אתניות מסורתיות בישראל, כגון השומרונים והמטבח הערבי הארץ-ישראלי המסורתי".

אֲשישוֹת - אוכל מנחם

את תהליך השחזור מדגימה ד"ר דיקשטיין באמצעות מסע ההתחקות שלה אחר המאכל "אֲשישוֹת", המוזכר בשיר השירים: "סַמְּכונּיִ בָּאֲשׁישׁוֹת רפְַּדונּיִ בַּתַּפּוחִּים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָניִ" (ב', 5). מפסוק זה, היא מסבירה, אנו מסיקים כי האשישות היו מעין מזון מאושש. "אחת המשניות במסכת נדרים מעלה את השאלה, האם 'אשישים' מותרים למי שנדר שלא לאכול עדשים. כך למדתי", היא מגלה, "שהאשישות עשויות עדשים. בתלמוד הירושלמי מוזכרים 'אשישים' בהקשר של רבי יסא שהלך אל רבי יוסי והביא לפניו 'עדשים קלויים, טחונים, מגובלים [מעורבבים] בדבש ומטוגנים'. ניסיתי לשחזר את המתכון הזה, קליתי עדשים, טחנתי וערבבתי עם דבש, אבל יצא משהו שדמה לגומי שרוף. אחר כך הבנתי שהתיאור התלמודי שיבש מעט את התהליך וניסיתי שוב ושוב בדרכים שונות, עד שהתקבל משהו שדמה לפנקייק די טעים".