הנשים שלא ניתן להן שם

שם ראוי מבדל את האדם, בהיעדרו הוא או היא מובחנים פחות כפרטים בחברה. לתובנה זו משמעות ביחס לנשים חסרות השם בתנ"ך, שהוא יצירה אנדרו-צנטרית, כזאת השמה את הגבר במרכז. מחקרה של ד"ר ענת קופלוביץ'-ברייר מהמחלקה לספרות משווה, מראה כיצד אשת נח ואשת לוט זכו למקום ולקול באמצעות שירה יהודית-אמריקאית פמיניסטית.

 מאחר שהמסורת היהודית מנעה השכלה תורנית מנשים, פמיניסטיות יהודיות רבות חיפשו את הדרך לקנון היהודי. כך, נשים יהודיות-אמריקאיות ניסו דרך השירה שכתבו, להחיות דמויות נשיות תנכיות באמצעות "עדכון" התנ"ך.

המחקר בוחן שתי נשים חסרות שם, שאף-על-פי שכמעט אינן מוזכרות בטקסט התנכי, הן ממלאות תפקיד חשוב בסיפוריהם של בעליהן – אשת נח ואשת איוב. פרשנים רבים התייחסו לנשים אלה, אך רק מעטים התעמקו ברגשותיהן ובאישיותן. הדרך שבה משוררות יהודיות-אמריקאיות בנות זמננו מתייחסות לאשת נח ולאשת איוב ומקשרות אותן לעולמן היא בעלת ערך רב הן עבור חוקרי תנ"ך והן עבור חוקרי שירה מודרנית. המאמר עוסק בחמש משוררות: איליין רוז גליקמן ("פרשת נוח"), ברברה ד. הולנדר ("אשת נוח" ו"אשת איוב"), אוריאנה אייבי ("גברת נוח" ו"אשת איוב"), שירלי קאופמן ("אשת איוב") ושרי ואס שונפנתל ("אשת נוח מדברת", "החיות הן ידידותינו", "זמן" ו"קשת השלום").

קיימות שתי גישות באמצעותן נשים יכול לתבוע לעצמן בעלות על התורה: הראשונה היא יצירת היסטוריוגרפיה חדשה ובנייה מחודשת של הזיכרון היהודי באמצעות קריאת תיגר על המבט האנדרו-צנטרי היהודי על ההיסטוריה, תוך הבלטת דמויות נשיות תנכיות יוצאות דופן וקריאה מחודשת של טקסטים שחוברו על ידי נשים. הגישה השנייה היא מדרש – אסטרטגיה מסורתית של פרשנות יצירתית הכוללת שימוש בדמיון ובחוויה האישית.

אם מיישמים את התיאוריה הזאת על התייחסותן של משוררות יהודיות-אמריקאיות לאשת נח ולאשת איוב, אפשר לראות שבמקום להסתפק במתן שמות, המשוררות העניקו לנשים התנכיות הללו גם קול ומקום בהיסטוריה האישית שלהן. העדשה הפמיניסטית חילצה את הנשים חסרות השם ממקומן בשוליים ועזרה ביצירת מסורת מדרש חדשה, המבקשת לשלב באופן הרמוני חוויה אישית עם מסורת על ידי קריאה מחודשת ומחדשת של כתבים יהודיים מנקודת מבט נשית, על ידי כתיבת שירה על הדמויות התנכיות חסרות השם.

לקריאת המאמר