איך הפכו תנאי הקרקע בעזה לנשק טקטי

המתקפה על ישראל שהחלה בשמחת תורה, ה-7 באוקטובר 23, הדגימה באופן אכזרי וכואב שחמאס השתכלל והתחזק טקטית ואסטרטגית מאז שהחל להתבסס בעזה בשנות ה-2000. "מנהרות החמאס" המפורסמות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות זאת. פרופ' יואל רסקין מאוניברסיטת בר-אילן עקב במשך שנים אחר "האבולוציה" של המנהרות ברצועת עזה וניתח את התנאים שאפשרו את היווצרותן.

רסקין, גיאומורפולוג וגיאולוג מהמחלקה לגאוגרפיה ולימודי הסביבה בבר-אילן, פרסם ב-2020, כפרק בספר, את מחקרו "לחימה תת־קרקעית ברצועת עזה והמורכבות הצבאית בהתמודדות מולה", ומאמר באותו נושא נמצא כעת בשלבי קבלה לכתב העת האקדמי Studies in Conflict and Terrorism. המאמר מתאר את נתוני השטח ואת התנאים הגאו-פוליטיים שסיפקו את הקרקע הפורייה, תרתי משמע, לצמיחת המנהרות, והוא מבוסס על ניסיונו של פרופ' רסקין כראש מדור מחקר שטח בפיקוד דרום, בשנות ה-2000, ועל מידע שפורסם בתקשורת.

למנהרות בעזה יש מאפיינים משותפים בסיסיים עם מערכות חפורות נוספות המוכרות בארץ ובמקומות אחרים בעולם ולאורך ההיסטוריה, כמו מערות קבורה, מכרות, ומערכות מסתור. על פי רוב, כאשר מדובר במצבי עימות, תת-הקרקע משמש כאמצעי להקלת המעבר מהצד החלש אל הצד החזק. "אולם," מרחיב פרופ' רסקין, "כל מערכת מנהרות שונה וייחודית וקשורה לתנאים הגאולוגיים, הגאוגרפיים והגיאופוליטיים במקום. מה שמעניין בחמאס זה שקצב הצמיחה של המנהרות, לא רק בגודל, אלא גם בייעוד, ליווה את התפתחות התפיסה המבצעית של הארגון. זה התחיל כהברחת טובין, התקדם להברחת אמל"ח, ובהמשך למנהרות תופת. בשלבים האלה התפיסה של הארגון הייתה טקטית. מאוחר יותר התפתחו מנהרות חטיפה, כמו זאת ששמשה לחטיפת גלעד שליט, ומנהרות תקיפה. השלב הבא היה מנהרות התקפיות אסטרטגיות שהתפתחו בתקופת צוק איתן. המנהרות החדשות האלה התאימו לתיאבון המבצעי הגדל של חמאס, שאנשיו ראו שזה כל הזמן מצליח – לצה"ל אין מענה."

כאמור, המנהרות בעזה התפתחו בכמה שלבים, שכל אחד מהם מתואר כקשור להתפתחות גיאופוליטית באזור. השלב הבוסרי החל ב-1982. בעקבות הסכמי השלום עם מצרים וקביעת קו הגבול שחצה את רפיח וחילק אותה בין עזה למצרים, תושבים כרו מנהרות ששימשו להברחת טובין ובעיקר לאיחוד משפחות שפוצלו בין שני חלקיה של רפיח. המנהרות לא שימשו אז לטרור ונחפרו בעיקר על ידי כורים מקומיים בעלי ניסיון בחפירת בארות. ב-1994 החלה מגמת עלייה במספר מנהרות ההברחה לטובין ואמצעי לחימה (אמל"ח) בין רפיח המצרית ובין רפיח העזתית, שעברה לשליטת הרש"פ במסגרת הסכם אוסלו.

בשנת 2000 החלה התעצמות בתחום השימוש בתת-הקרקע בעקבות האינתיפאדה השנייה ולנוכח ההכנות של צה"ל לפלישה לרצועה במסגרת מבצע "חומת מגן". בתקופה זאת התגברו הברחות האמל"ח וכריית המנהרות ברפיח. בהמשך חלחלה בעזה ההבנה שאין לישראל מענה אפקטיבי, וחמאס וגורמים נוספים הגבירו ופיתחו את הפעילות בתת-הקרקע, שכללה פיצוצים מתחת לעמדות של צה"ל דרך מנהרות התקפיות. לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה ב-2005, פחתה ההשקעה במענה הצה"לי לאתגר המנהרות. מנגד, מנהרות ההברחה התרחבו בגודלן ובפריסתן המרחבית, פירים לכניסה ויציאה כבר מוקמו בתוך סככות ייעודיות וגלויות, סחורות ואמל"ח עברו ללא הפרעה, ובבניית דפנות המנהרות נעשה שימוש בבטון

ולא רק בעץ כבעבר. כך החמאס התחמש ואף עבר לייצור נשק עצמאי מחומרים מוברחים, וכריית המנהרות ההתקפיות הופנתה לעבר ישראל.

עם השתלטות החמאס על רצועת עזה ב-2007, החלה תקופה שפרופ' רסקין מכנה "תקופת ההתבססות". בהעדר הפרעות משמעותיות מצד ישראל או מצרים, ובהמשך להצלחה בחטיפת גלעד שליט ב-2006, תחום לוחמת תת-הקרקע בעזה התרחב והתפתחה תפיסת לוחמה הוליסטית שבימים אלה אנו עדים לתוצאותיה: נחפרו מנהרות גישה לעמדות ירי תלול-מסלול, למוקדי אחסון של אמל"ח ולמפקדות. מ-2009, כחלק מגישתו ההוליסטית, חמאס עבר לשימוש אסטרטגי בתת-הקרקע וחפר כ-35 מנהרות התקפיות, חלקן חודרות מאות מטרים לתוך ישראל. לא מדובר רק בחלל מעבר מאורך מנקודה לנקודה. במנהרות יש חדרים, אולמות ומחסנים והפיר עשוי להיות אופקי, אנכי או משופע. עם כניסה ויציאה, מספר כניסות ויציאות או עם כניסה בלבד. בעזה אף צומחת מעין תרבות מנהרות שכוללת ביקורי קייטנות, צילומי חתונה וסיורים תיירותיים מתחת לאדמה.

ניתן להניח שתחת אדמת עזה פרוסה רשת מנהרות ענפה של עשרות רבות עד מאות קילומטרים, אך פרופ' רסקין מסביר שקשה למפות את רשת המנהרות באופן מדויק וכי מדובר במידע מסווג מאוד. המכשול התת-קרקעי שהוקם על ידי ישראל לפני מספר שנים אמנם הפריע למחבלים לחדור לישראל דרך תת-הקרקע, אך לא מנע את השימוש והתכנון האסטרטגי במנהרות ואפשר לחמאס להגיע קרוב לגבול בלי להיחשף.

לא רק יציאתה של ישראל מרצועת עזה והקושי שלה באיתור המנהרות אפשרו את התפתחותן. פרופ' רסקין מתייחס גם למאפיינים הגיאולוגיים של עזה שהקלו על הכרייה. בדרום הרצועה יש יחידות גאולוגיות בדרגות קושי שונות, שנוצרות מהצטברות של שכבות אבק וחול, מתקשות ומתלכדות אך אינן הופכות לסלע. הן נוחות יחסית לכרייה ידנית מצד אחד, ויציבות מספיק ואינן נוטות להתמוטט מצד שני. עד לשנות ה-2000, המנהרות נחפרו לרוב בעומק של 4 עד 12 מטר. מעל עומק 4 מ' הן לא היו יציבות ולרוב לא הייתה סיבה להשקיע ולחפור לעומקים של יותר מ-15 מ' (זוהי קביעה על-בסיס תצפיות כלליות ותוצאה אגבית של מחקר גיאופיזי בשטח מדמה, מאחר שהצבא מעולם לא מיפה או מדד את המנהרות בצורה מקצועית וסיסטמתית). אבל חמאס למד והשתכלל כל הזמן והחל בחפירות עמוקות, גדולות וארוכות יותר. במקביל השתכללו אמצעי התמיכה, התקשורת וחשמל ואפילו ההסתגלות האנושית. "זה מקום לא פשוט פסיכולוגית ופיזיולוגית להיות בו," פרופ' רסקין מסביר. מעבר למסתור פתחי הכניסה והיציאה, מיקום המנהרות בשטח עירוני מקל על החמאס כי יש מסביב את התשתיות הנדרשות, כגון חשמל, מים ותקשורת. גם אם אין רשת חשמל, מערכות הכנסת אוויר למנהרות אפשרית בעזרת גנרטור.

כיצד מתיישבת קלות הכרייה עם הקושי בגילוי? פרופ' רסקין מסביר שיש כמה שיטות גילוי טכנולוגיות, חלקן מבוססות על שידור גל שחוזר בהתאם לתכונות הקרקע. "אבל במקרה הזה החיפוש הוא של כלום, חלל של אוויר שקטן מאוד ביחס לתת-הקרקע, ברוחב של אחד או שני מ"ר. בנוסף, כדי להפעיל את אמצעי הגילוי, צריך להיות מעל הקרקע או בתוך הקרקע באותו מקום." גישה אחרת לאיתור מנהרות היא סימנים על פני השטח. "כאן צריך עבודת מודיעין והסתכלות במרווחי זמן קצרים על שינויים קטנים בשטח," הוא אומר. "בשטח בנוי זה מאד מאתגר. אפשר למשל להסתכל על מצב של בית באזור מועד – אם הושכר, הורחב (לשם החבאת עפר), האם שופרה הגישה או עובתה אספקת חשמל אליו, האם נצפו במקום מסוים כלי עבודה הנדסיים, האם נבנה מחסן? אך בתוך העיר השינויים האלה עלולים להיבלע במציאות היומיומית האינטנסיבית ובצפיפות הרבה."

נראה שעד לאחרונה התפיסה הרווחת של מנהרות החמאס הייתה לעתים די פשטנית: התייחסו אליהן אל כמעבר ללוחמים המהווה תשתית מאיימת. בשנים האחרונות חמאס שילב את מערכת תת-הקרקע באופנים רבים במערך ההגנה וההתקפה שלו, הבנוי על לוחמה צבאית, לוחמת גרילה וטרור - בסיסיים אך מקצועיים. זוהי תפיסה הוליסטית, הכוללת מנהרות לוגיסטיות וטקטיות לצד שיטות על-קרקעיות. תת-הקרקע משולב בכל היבטי הקרב, כולל ירי, וכנראה, גם להובלת שבויים והחזקתם.