רותמת את הניסיון האישי בתהליך שיקום נפגעי ה-7 באוקטובר

"יש כעס שהוא מכלה ויש כעס שהוא מקדם. אני בחרתי לתת לכעס לקדם אותי", כך מתארת ג'ני סבידיה, שניצלה בשבעה באוקטובר מהטבח שנערך במסיבת הנובה, אך שכלה במסיבה זו את אחיה שלומי. סבידיה היא פסיכולוגית חברתית, יועצת ארגונית לשעבר בצה"ל, דוקטורנטית בתוכנית למגדר של בר-אילן, אם לשתי בנות ובחודשים האחרונים היא גם אחראית על התוכן במתחם 'מקום מרפא' בבית יצחק, שנותן מענה שיקומי למשפחות שכולות ולשורדי ושורדות השבעה באוקטובר.

סבידיה, נזכרת כי כשהחלו הטילים, בשעה 6:30, המתינה במתחם החניה של המסיבה עד שהאירוע יסתיים. "היינו בטוחים שאנחנו באירוע כיפת ברזל, לא היה לנו מושג בכלל מה קורה מחוץ למתחם המסיבה". ב-7:15 שלומי, שדאג לילדיו, עזב את המתחם. כמה דקות אחר כך, התחלנו לשמוע יריות. כשהבנו שמחבלים חדרו למסיבה ברחנו עם הרכב מהיציאה הראשית, וכשהם התחילו לירות לכיוון שלנו חזרנו חזרה למתחם, ואספנו אנשים שצעקו וביקשו עזרה. סה"כ 15, בסיטרואן קנגו, רכב של 7 מקומות. יצאנו לכביש דרך יער רעים, ובשלב מסוים הגענו למחסום שהקימו מחבלים, ברחנו מהאוטו והתחלנו להימלט ברגל. זה היה לגמרי עניין של מזל, מי שרד ומי לא. הכדורים שרקו לידינו, ובשלב מסוים גם נפל לידינו טיל RPG. מצאנו שיח לצד הכביש והסתתרנו בו. אחר כך ברחנו לפרדס, והתחבאנו מתחת לעץ עם עוד כמה אנשים. חמש שעות היינו שם, וכל הזמן הזה שמענו את הזוועות שקרו לאורך הכביש הראשי. גם לפרדס המחבלים נכנסו, בכמה הזדמנויות שונות. הם עברו על ידינו פעמיים ולא ראו אותנו".

במשך כל הזמן הזה, המשיכה ג'ני להתכתב עם אחיה, עד השעה 9:12, אז הוא הפסיק לענות. "אחרי חמש שעות יצאנו לכביש הראשי, פגשנו כוח משטרה ונלקחנו לתחנת המשטרה של אופקים, שם הקמתי חמ"ל כדי לנסות לאתר את שלומי. במקביל – ואת זה אני לא זוכרת אבל סיפרו לי – נתתי עזרה נפשית ראשונה לאנשים שהתקבצו במקום. עברתי ביניהם וביקשתי מהם שיספרו לי מה קרה להם, איך הם ברחו, כי לספר את זה כמה שיותר מהר מפחית את התסמינים של פוסט טראומה". סביב השעה 17:30 נגמרה הבטרייה בטלפון, ושוטר אמר לה שהיא חייבת להתפנות. היא נסעה להוריה, בגני תקווה, ומשם – ללהב 443, לתת עדות ודגימות DNA ולפתוח לשלומי תיק נעדר. "ב-13 באוקטובר, ב-23:30 בלילה, קיבלנו את הדפיקה בדלת, ועדכנו אותנו שזיהו את הגופה שלו. הוא נקבר יומיים לאחר מכן, ולא נתנו לנו לראות את הגופה. עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה לו, איך ואיפה הוא נרצח".

במהלך השבוע בו עדיין הוגדר שלומי כנעדר הגיעה ג'ני בפעם הראשונה למתחם השורדים של 'מקום מרפא'. את המקום פתח רענן אריזון, שהציע לג'ני להצטרף אליו, ולשלב את הניסיון האישי שלה כדי לדייק את המענה שהמקום נותן. "אנחנו מספקים מעגלי תמיכה שהמטרה שלהם היא חיזוק החוסן ומתן כלים להתמודד עם החיים החדשים. אני אחראית על סדר היום, על התכנים בפעילויות החוסן ובמעגלי התמיכה, ואני עושה את זה בעזרת צוות מדהים של מטפלים ומטפלות מתחומים שונים. אני גם מלווה בעצמי קבוצה של אלמנות וקבוצות שמגיעות מהעוטף, מהקיבוצים והמושבים. היתרון שלי, כמי שהייתה שם וחוותה את זה, הוא שקל לי יותר  להזדהות, ולאחרים קל יותר להתחבר אלי כי אני מבינה מה עובר עליהם. רק בשלב יותר מתקדם הבנתי שהדבר הזה הוא תהליך משקם גם בשבילי".

בנוסף לעבודתה במתחם, עוסקת סבידיה בדיפלומטיה אזרחית, דרך המיזם "Faces of October 7". "מדובר במיזם פרטי שהרימה ד"ר הלוי פלדמן, שמגייסת תרומות כדי לממן נסיעות של חיילים, שורדים ומשפחות שכולות לחו"ל, שם הם פוגשים אנשים בעמדות מפתח, מספרים את הסיפור שלהם ומנכיחים את הזוועות של חמאס. אני עצמי התראיינתי כבר דרך המיזם ב-CNN, נאמתי באו"ם, נפגשתי עם מושל אטלנטה, ובסוף אוקטובר אטוס לסינגפור. בנוסף, אני מתנדבת בפרויקט ומעריכה את מסוגלותם הרגשית של המתנדבים והמתנדבות לקראת הטיסות לחול".

סבידיה היא גם דוקטורנטית, בתוכנית ללימודי מגדר. המנחה שלה היא פרופ' שירה עופר, והמחקר שלה מתמקד באופן שבו הכישורים והמיומנויות שאנחנו רוכשים כהורים משפרים את התפקוד שלנו במקום העבודה. "התחלתי את הדוקטורט ב-2018, ועד השבעה באוקטובר זה כל מה שעשיתי, אני מלגאית נשיא. בשנה האחרונה המחקר נעצר, ובהקשר זה אני מודה למנחה המדהימה שלי, לחוג למגדר ולאוניברסיטה. אני באמת מרגישה שהגורמים הרלוונטיים מכילים את זה, וזה מאוד מרגיע אותי".

לתוכניות הלימוד במחלקה ללימודי מגדר 

קרדיט צילום: אפרת אשל